Beit Yosef Even HaEzer 141 – בית יוסף אבן העזר קמא‏ – Tur

(א) האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח הבעל בד״א שעשה שליח אחר לקבלו ממנו וכו׳ בפ׳ התקבל (גיטין סג:) אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו של בעלה ור׳ חנינא אמר אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו של בעלה וכתב הרי״ף דאיכא מאן דפסק כרב ואיכא מאן דפסק כרבי חנינא והוא ז״ל הסכים לדברי מי שפסק כרבי חנינא וזה דעת רבינו האי ז״ל וכן דעת הרא״ש וכתב הרשב״א שכן דעת ר״ח וכן הסכים גם הוא וכן פסק הרמב״ם בפ״ו מהלכות גירושין וכתב ה״ה שכן עיקר אבל בעל הלכות ורבינו שמואל בן חפני כתב הרשב״א שפסקו כרב וזה דעת בעל התרומה וכ״כ בקונדריסים בשם ר״ת וגם הר״ן כתב חיישי׳ לדרב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואם עשאת׳ חולצת ולא מתייבמת ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש מסכימים להכשיר ונלוו אליהם עוד רבינו האי והרשב״א וה״ה הכי נקיטינן. ומיהו היכא דאיפשר ראוי לחוש לדברי הנוטים לסברת רב מפני חומר אשת איש:
וכתב הריב״ש בסי׳ נ״ה אי זה טוב יותר אם למנות אשה שליח שיקבל גיטה מיד שליח בעלה ולסמוך על הפוסקים כרבי חנינא או שישלחנו לה שליח הבעל על ידי עכו״ם כמו שכתב רבינו בסימן זה בשם הרא״ש שנהגו באשכנז ובצרפת והשיב שיותר ראוי לסמוך על הפוסקים כר׳ חנינא וכ״ש אם בשטר השליחות מזכיר שיתן הגט לידה או ליד שלוחה שכן נהגו בכל שטרי שליחות ולמאן דאית ליה טעם האיסור משום בזיון דבעל הכא איהו לא קפיד שהרי מזכירין שהיה לו כח מן הבעל במינוי שליח זה ואע״פ ששטר השליחות אינו מקויים כיון דקיום שטרות דרבנן פסקינן לקולא עכ״ל עיין בתשובת הרשב״א שאכתוב בסימן זה בסוף:
(ב) אבל אם אמרה לשליח הבעל לפני עדים תהיה גם שלוחי לקבלה ה״ז ספק מגורשת וכולי שם בפרק התקבל ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אשכחה דקא ליישא א״ל הא גיטיך א״ל ליהוי בידך ופירש״י ותהיה אתה שליח לקבלה אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא בה עובדא א״ל רבא ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירש״י שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לא ניתק משליחות הראשון עד שלא היה שהות לחזור אצל שלוחו ולומר לו עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות ואסיקנא דספיקא הויא וחולצת ולא מתייבמת וכתב הר״ן אמר ליהוי פקדון בידך זו היא גירסת הרי״ף אבל בנוסחאות בגמרא כתוב א״ל ליהוי בידך כלומר ותהא את שלוחי לקבלה ובודאי דבהך נוסחא לי גרסי׳ אבל אמרה ליהוי בידך בלא לי לא מהני דלא משמע דאיהי עבדא ליה שליח קבלה והכי מוכח בירושלמי ובתוספתא וכן משמע במתני׳ וברייתא וליהוי פקדון בידך שגורס הרי״ף כיהא לי בידך דמי דבעלה לאו לפקדון יהביה ניהליה וכ״כ הרשב״א וכתב שזה גם כן דעת הרמב״ן וכן יראה מדברי הרמב״ם שכתב בפרק ו׳ הבעל ששלח גט לאשתו וכולי אמרה לו בפני עדים יהיה גט זה פקדון אצלך או שא״ל הרי את שליח לקבלו לי הרי דביהא פקדון לא כתב לי ובהרי אתה שליח לקבלו כתב לי וכ״ש באומרת יהא בידך שצריכה לומר לי ומ״מ במה שכתב לי בהרי אתה שליח לקבלו נראה שחלוקים עליו הרמב״ן והרשב״א שכתב הרשב״א עוד ומיהו התקבל סתם כתב הרמב״ן דנראה דמשמע לי ולא בעי לי ודבר פשוט שאמירה זו צריכה להיות בפני עדים וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל:
נערה המאורסה אע״פ שמתגרשת בקבלת גיטה שנערה המאורסה מתגרשת בקבלת גיטה לידה או ליד אביה מבואר במשנה פרק התקבל (גיטין סד:) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד וידוע דהלכה כתנא קמא ופירש״י היא ואביה או היא או אביה ופשוט הוא.
ומה שכתב אינה יכולה לעשות שליח לקבלה פשוט בפרק האיש מקדש (קידושין מד:) בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה א״ל אין עושה שליח ופירש״י מהו שתעשה שליח לקבל גיטה בחיי אביה וכ״כ הרי״ף והרא״ש בפרק התקבל וה״מ בחיי אביה אבל לאחר מיתת אביה כיון שהביאה ב׳ שערות עושה שליח לקבלה וכן פשוט שם בסוגיא פ׳ האיש מקדש וממילא משמע דכשנישאת דינה כמי שאין לה אב וכדתנן בפ׳ נערה (כתובות מח:) משנשאת אין לאביה בה רשות: (ג) קטנה אפי׳ אין לה אב או שנישאת אינו יכולה לעשות שליח וכולי ג״ז משנה בפרק התקבל (גיטין סה.) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל לחזור יחזור שאין הקטן עושה שליח אוקימנא בהאיש מקדש בשאין לה אב דאי בשיש לה אב אפי׳ נערה נמי אינה עושה שליח וכדפשט ליה רב נחמן לרבא וכבר כתבתי בסמוך דנשאת דינה כאין לה אב: (ד) ומה שכתב אבל היא בעצמה מקבלת אותו יתבאר בסמוך בס״ד:
(ה) בד״א שאין לה אב או שנישאת אבל אם יש לה אב והיא ארוסה בהא איכא פלוגתא וכו׳ בפרק התקבל (גיטין סד:) תנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ופירש״י או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת את גיטה והשתא נמי ל״ש אלמא דסבירא ליה דוקא נערה אבל קטנה אינה מקבלת גיטה וכ״ד הרי״ף בהדיא בפרק התקבל גבי הא דאמר רבא ג׳ מדות בקטן וכתב הר״ן בהאיש מקדש שזה דעת רבינו האי ז״ל:
[בדק הבית: ונראה דבריו שכן דעת הרמב״ן וכתב דהכי משמע בירושלמי:]
וכן דעת הרמב״ם בפ״ב וכן דעת הראב״ד במסכת קידושין בפרק האיש מקדש (קידושין מג:) איתא להא מתני׳ ופירש״י נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ה״ה לקטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דרבי יהודה וכתבו התוס׳ שכן עיקר דה״ה לקטנה וכתבו בפרק התקבל ראיה לדבר וכתב הר״ן וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא אע״פ כן היא עצמה מקבלת את גיטה אף בקטנה יש לומר כל שיש לה דעת דמצי זכיא לנפשה כן דעת הרז״ה ז״ל וכן דעת בעל העיטור ז״ל (וגם הרא״ש כתב בפרק התקבל שכן עיקר ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב בשמו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר וכולי לכך נראה לי שצריך להגיה ולכתוב וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל דהשתא מה שכתב רבינו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר וכולי דברי עצמו הן ולא דברי הרא״ש) [בדק הבית: כ״ז צריך למחוק ולכתוב במקומו ומ״ש רבינו בשם הרא״ש כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר כולי בפרק התקבל:]
ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימין לדעת א׳ וכמה רבוותא הכי ס״ל נקיטינן כוותייהו ומיהו כל היכא דאיפשר ראוי לחוש לדברי החולקים עליהם: [בדק הבית: ע״ז צריך להעביר הקולמוס:]
כתבו התוספות בפ״ק דקידושין (דף י.) גבי הא דאיבעיא לן ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ונראה לר״י שאין האב יכול לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והביא ראיה לדבר מהירושלמי וכן כתב הר״ן בפרק התקבל:
כתוב בתשובת הרשב״א (סימן תשפ״ט) מעשה באחד ששידך בתו קטנה וקבל קידושין כשהיא קטנה ולא נישאת ועכשיו רוצה להתגרש מן האירוסין ונסתפקו מי יקבל גיטה לפי שאין אנו יודעים אם היא עדיין קטנה ואביה ולא היא מקבל גיטה או אם נערה ובין היא ובין אביה מקבלין גיטה דהלכה כרבנן או גדולה ויצאה מרשות אביה והיא ולא אביה והעולה בידינו שתעשה היא שליח לקבלת אביה ויקבל גיטה על ענין זה שאם היא גדולה תהא מגורשת מתורת שליחות כדאיתא בירושלמי גבי משנת התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים הדא אמרה קרוב נעשה שליח ואם היא קטנה או נערה שאינן יכולות לעשות שליח תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותה זאת ועוד אחרת שיאמר הארוס לסופר לכתוב שני גיטין ולעדים ולחתום ויתן אחד לה ואחד לאביה וממה נפשך מגורשת:
תשובה כל מה שאמרת פה אמרת שאפשר לאביה לקבל גיטה בשליחותה וממ״נ מתגרשת או לכתוב שני גיטין אילו היה הענין צריך לכך אבל אין צורך לכל מה שאמרת שאני רואה שאתם סוברים כי קטנה שאינה יכולה לקבל גיטה היינו שאין לה יד כלל ואפי׳ קבלה גיטה מדעת אביה וזה אינו כלל ואינו צריך לפנים אלא אם קבלה גיטה מדעת אביה מתגרשת היא בלא ספק ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בנערה שקבלה גיטה מדעת עצמה שלא מדעת אביה והיינו דאמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת ואילו לדעת האב אין כאן ב׳ ידים זוכות אלא יד האב שמדעתו היא מקבלתו ועוד דבפרק האיש מקדש נחלקו ר׳ יוחנן ור״ל אם כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין אם לאו ורבי יוחנן סבר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין ד״ה אביה ולא היא ואילו במקבלת מדעת אביה אפי׳ בקידושין ד״ה אפי׳ קטנה מקודשת וכדאיתא בהדיא בפ״ק דקידושין (קידושין יט.) ועוד ראיה דהא קא מפרש התם טעמיה דר״י דמחלק בין קידושין לגירושין ואמר גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא אביה קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא כלומר אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה אלא מדעת אביה ואקשינן והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה ותניא קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה והנערה בין מדעת אביה בין מדעת עצמה הנה מבואר כי על ידה ועל יד אביה היינו מדעת עצמה בלא דעת אביה ועל דעת אביה שלא מדעתה ומעתה אין צריכים אתם לכל כך אלא נותן גיטה על ידה מדעת אביה מחשש קטנה ושפיר דמי:
[בדק הבית: אח״כ מצאתי לה״ר לוי ן׳ חביב ז״ל שכתב על תשובה זו כלשון הזה ראיתי להודיע למעיין בתשובה זו שלא יסמוך עליה לעשות מעשה לכתחילה שתקבל הקטנה גט ע״י עצמה אפי׳ מדעת אביה ואע״פ שדברי הרשב״א כתבם ג״כ הרמב״ן פ״ק דקידושין עם כל זה אין לעשות מעשה על פיהם באיסור א״א לכתחילה אפי׳ להר״ן וכתב שם דדוקא בקידושי כסף אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך לא בקידושי שטר והביא ראיה לזה וא״כ לדעתו ה״ה בגט שלא תתגרש הקטנה ע״י קבלת הגט בעצמה אע״פ שיהיה לדעת האב ואפילו במאמרו שאמר לה צאי וקבלי גיטיך וכמו שאינה מתגרשת ע״י עצמה שלא לדעת אביה אם היא קטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה לדעת כל הפוסקים או אפי׳ יודעת לשמור את גיטה לדעת הרי״ף והנמשכים אהריו כמו כן אינה מתגרשת ע״י עצמה אפילו ע״י אביה ואפילו כמאמרו ויותר מזה כתב נ״י בפרק הנזכר בהסכמת הראב״ד והריטב״א שאין קטנה מתגרשת על ידה אע״פ שאמר לה אביה צאי וקבלי גיטך עכ״ל ה״ר לוי ן׳ חביב ז״ל. כתב הר״ן בפ״ק דקידושין מהא דאמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר או על החרס בתר מקודשת לי וכו׳ ולפ״ז אף הקטנה המתגרשת ע״י אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר עכ״ל ושמעתי כי בפני הרב ה״ר אליהו מזרחי ז״ל נתגרשה קטנה ע״י אביה וצוה להכתיב ב׳ גיטין א׳ בנוסח הפשוטה וא׳ שהנוסח שלו במדבר עם האב ותרוכית ית ברתך פלונית דהות ארוסתי מקדמת דנא וכדו פטרית ותרוכית יתה דתהוי רשאה ושלטאה בנפשאה למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין וכן כל שאר לשונות הגט בלשון נסתר לאשה בלשון נוכח לאב וכ״כ הרב רבי לוי ן׳ חביב ז״ל ששמע בשם הרב הנזכר וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא כתב אלא נוסח של הגט הפשוט שריא וכ״כ מהר״ר איסרלן ז״ל בכתביו סי׳ מ״ו וכ״כ מהר״ל ן׳ חביב ז״ל בתשובה:] (ו) והא דקטנה מתגרשת על ידי עצמה כשיש בה דעת וכו׳ ג״ז משנה בפ׳ התקבל (שם) וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ומפרש בגמרא איזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ואיתא תו בגמרא שם (דף סה.) אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר (במטלטלי) וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר וכו׳ והרי״ף והרשב״א מחליפין הגירסא דבמדה ראשונה גורסין וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ובמדה שנייה גורסים וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון וכתב הרא״ש דטפי מסתבר כגי׳ רש״י וכן דעת התוספות שכתבו כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר היינו בפעוטות כדאמרי׳ לקמן וכנגדן בקטנה מתגרשת:
וכתב הר״ן שכן גורס הרז״ה והרמב״ם בפ״ב סתם דבריו וכתב אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מגורשת משיגיע הגט לידה ומ״מ נראה שדעתו נוטה לגי׳ רי״ף ומ״ה כתב דצרור וזורקו אגוז ונוטלו ואינו מבחין בין גיטה לד״א אחר אילו היה גורס כפירוש רש״י הו״ל לפרושי דהיינו כבת שש או בת שבע שהוא עונת הפעוטות וגם בפ׳ ד׳ מהלכות אישות גבי קטנה המתקדשת למיאון משמע שנוטה קצת לגרי״ף ואף על פי שגם שם דבריו סתומים ה״ה כתב לדעתו גירסת הרי״ף זכרונו לברכה ורבינו סתם דבריו כדעת הרא״ש ושיעור הפעוטות מפורש בסוף הניזקין מחוי רב יהודה כבר שית כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר ט׳ כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה:
(ז) ופירש״י אפי׳ בקבלת אביה שם בפ׳ התקבל תנו רבנן קטנה שיודעת לשמור את גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת ופירש״י אינה מתגרשת דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת הילכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת וכתבו התוס׳ ור״ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה דהא לר׳ ינאי דדריש התם מונתן בידה וכו׳ וטעמא כיון שיש לה אב הוא שומרה מלחזור ובפרק חרש הסכים הרא״ש לדעת ר״ת וכתב הרשב״א שכן דעת רבינו האי ובה״ג וכן דעת הרמב״ם בפרק ב׳ מהלכות גירושין שכתב המקדש קטנה על ידי אביה וכולי אביה מקבל גיטה ולא חילק וכשמתגרשה על ידי עצמה חילק בין מבחנת בין גיטה לדבר אחר לאם אינה מבחנת: (ח) וכל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה וכו׳ פשוט בפ״ק דמציעא (בבא מציעא י): (ט) כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים כו׳ גם זה בפרק התקבל (גיטין סג:) משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אפי׳ הם הראשונים והם האחרונים או א׳ מהראשונים וא׳ מהאחרונים ואחד מצטרף עמהם:
וכתב בעל העיטור לקמן בסמוך גבי גט שליח הולכה משמע מדברי הרא״ש שהוא חולק על בעל העיטור שפירש הירושלמי שאמר ואין השליח משם השנים שהרי הוא בא במקום בעל משמע דכל היכא שבא במקום בעל דבר אינו עולה לעד ואם כן שליח קבלה שבא במקום האשה אינו עולה לעד אבל להרמב״ם דסבירא ליה דשליח הולכה עולה במקום עד אחד איפשר לומר דהוא הדין לשליח קבלה: (י) כתב הרמב״ם בד״א כשאבד או נקרע וכו׳ בפ״ז מהלכות גירושין וכתב ה״ה דנפקא ליה ממה שאמרו בפ׳ התקבל (גיטין סד.) מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני׳ ואע״פ שהסוגיא נאמרה לרב חסדא דאמר גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין השליש נאמן ופליג אדרב הונא דאמר בעל נאמן דעת רבינו כדעת ההלכות שפסקו כרב חסדא כמ״ש בפי״ב ואף רב הונא פירשו ז״ל שלא אמרו אלא כשהאיש והאשה בעיר אחת ומ״מ יש מי שפסק כרב הונא ולדבריהם כל שהבעל ואשתו בעיר אחת צריך השליח שיביא עדים שקיבלו ואף ע״פ שהוא קיים בידו ובתשובות להרי״ף מבואר כדברי רבינו עכ״ל וכדברי הרב המגיד משמע מדברי הרשב״א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים ואמאי ליהמניה לשליש לא פריך אלא לרב חסדא וא״כ כי שני מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לרב חסדא אבל לרב הונא אפי׳ בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שני כיתי עדים אבל הרא״ש כתב דכי פריך וליהמניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמכל מקום מתני׳ איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפי׳ לרב הונא איתיה ואיפשר דהרמב״ם מפרש כדברי הרא״ש ודבריו הם ככ״ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליש נאמן אפילו לרב הונא:
ודע שמה שכתב הרמב״ם שאם יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריכין עדים היינו דוקא עידי קבלה אבל לעולם צריך עידי אמירה וכן כתבו רש״י והתוספות בפרק התקבל וכן משמעות דברי הרמב״ם דבעידי קבלה דוקא הוא דאמר דאין צריך:
(יא) וכן כתב בשליח הובאה וכו׳ גם זה בפ״ו בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה אזדא לטעמיה שכתב בפ״א שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שא״ל קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר שלא בעדים כשר בדיעבד. ובסימן קל״ג נתבאר דעתו ודעת חולקים עליו וזהו שכתב רבינו. ולמאי דכתוב לעיל דאף באשה עצמה אם לא נמסר לה בפני עדים פסול וכו׳.
ומה שכתב רבינו רק שיאמר השליח שקיבלו בפנינו שיעורו כך רק שיאמר השליח בפנינו שקיבלו:
[בדק הבית: ומצאתי נוסחא שכתוב בה רק שיאמר השליח שקיבלו בפני שנים ומ״ש רבינו ומיהו הא דבעינן שצריך שני עדים שנמסר לה בפניהם מיירי כשאין מכירים חתימת העדים החתומים על הגט אבל אם נתקיים חתימת העדים החתומים על הגט א״צ שתביא עידי מסירה בפנינו יש לתמוה עליו שהרי בסי׳ קמ״ב גבי האשה עצמה מביאה את גיטה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו׳ כתב שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומים עליו ומתירים אותה להנשא אע״פ שאין מכירים חתימת העדים שעדים החתומים על הגט כמו שנחקרה עדותם בב״ד דמי כל זמן שאין מערער וכ״כ הרמ״ה עכ״ל ואעפ״י שכתבתי שם שהראב״ד והרשב״א חלוקים בדבר מ״מ כיון שרבינו לא כתב שם חילוק לא הוה ליה לכתוב כאן סתם בהיפך ואע״ג דהתם לענין שאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אתמר והכא לענין להחזיקו שנמסר בעידי מסירה אתמר שטעם כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי עולה לכאן ולכאן. ועוד יש לדקדק עליו שאין לשונו מכוין שכתב ומיהו הא דבעינן שצריך שתביא שני עדים שנמסר לה בפניהם מיירי בשאין מכירים חתימת העדים וכו׳ והא לא נזכר לעיל שצריך שתביא ב׳ עדים שנמסר לה בפניהם דהא לא איירי לעיל אלא בידוע שלא נמסר לה בעדים ולדעת החולקים על הרמב״ם פסול כשאין ידוע אם נמסר לה בעדים אם עדים חתומים בו מיחזי שנמסר בעידי מסירה וכיון דלעיל לא הזכיר שצריך שתביא ב׳ עדים שנמסר לה בפניהם היכי שייך לומר על זה ומיהו הא דבעי שצריך שתביא ב׳ עדים שנמסר לה בפניהם:]
ובשליח הולכה והובאה כתב הרמב״ם בפ״ו ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים וטעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר״ן בקידושין ריש האומר: (יב) ומה שכתב רבינו שאין מקום לעדים בשליחות זה וכו׳ הוא לשון הרמב״ם בפרק שלישי מהלכות אישות לענין קידושין. ועיין בתשובת הריב״ש שאכתוב בסי׳ זה:
ודע דהא דלהרמב״ם אין שליח האיש צריך עדים דוקא כשמסר לו גט שחתומים עליו עדים אבל אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת וכמבואר בדברי הרמב״ם סוף פ״ט מהלכות גירושין וכתב הגהות מיימונית בפ״ג מהלכות אישות ואם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקידושין הו״ל ספיקא ואזלינן לחומרא שהרי יצא שלישותו מתחת ידו ולראבי״ה נראה שאינן קידושין כלל כדאמרינן התם מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה עכ״ל:
(יג) אבל בירושלמי יש עשה וכו׳ בפרק השולח והרשב״א בריש השולח פירש שבמקום שצריך להתקיים בחותמיו עסקינן שצריך ליתנו לה בפני שנים והוא כדי שיהיו ב״ד ויתקיים בפניהם ואיצטריך לאשמועי׳ דאע״ג דבעידי קיום שטרות דעלמא בעינן שנים ובגט השליח עולה משום שנים לענין דייני קיום אינו כן אלא לעניין דייני קיום אין השליח עולה משום שנים אלא שנים מלבד השליח בעי׳ אבל כל היכא שאינו צריך ליתנו לה אלא בפני שנים לבד אז ודאי שליח עולה משום ב׳ דהא לכולהו עלמא שליח נעשה עד כדאי׳ בריש מכילתין (גיטין ה:):
(יד) ומה שכתב וא״א ז״ל הביאו לפסק הלכה וכו׳ בריש פ׳ הנזכר ואע״ג דס״ל להרא״ש דכל שנאמן השליח לומר בפ״נ וכו׳ נאמן ג״כ לומר שהבעל עשאו שליח ואין צריך לא שטר ולא עדים וכמו״ש בפסקים בריש גיטין ובתשובה כלל מ״ה סימן י׳ וכתבו רבינו בסימן שלאחר זה וגם בסימן זה כתב כן משם הרי״ף מ״מ ס״ל שצריך לעשותו בעדים ונאמנות השליח הוא לומר שעשאו הבעל שליח בעדים אבל אומר שעשאו הבעל שליח בינו לבינה לאו כלום היא כדאמרי׳ בירושלמי וכן משמע מדברי רבינו בסימן שאחר זה שכתב וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפ״נ ובפ״נ כך אין צריך לקיים עידי השליחות וכו׳ אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים וכתב עוד שם או אפי׳ אין לו שם שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן וכראוי היינו לומר שעשאו שליח בעדים והכי נמי משמע ממה שכתבו הגהות מיימון פ״ה בשם סמ״ק וז״ל דין שליח להולכה בעדים אך אין צריך להביא לא עדים ולא שטר שהבעל עשאו שליח להולכה וכן כתוב בסמ״ג בשם ר״י וז״ל אמת הדבר שאין שליח להולכה המביא גט לאשה צריך לא חתימת ב״ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה שהרי גט שבידו מוכיח אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים עכ״ל אבל רבי׳ ירוחם כתב בח״ג וז״ל וכתבו בתוס׳ דכמו שנאמן לומר בפ״נ ובפ״נ ואינו מועיל אח״כ ערעור הבעל לומר מזוייף הוא כך נאמן לומר עשאני שליח ואין צריך עדים לשליחות אפי׳ כופר הבעל שלא עשאו שליח ומ״מ מוכח מן הירושלמי דלכתחילה צריך להחזיקו בפני עדים כלומר לעשותו שליח בפני שנים ואחר כך כתב הירושלמי ופירשו שאין השליח ממנין העדים וכדברי הרא״ש ז״ל ותימה הוא שמפרש לשון צריך שר״ל לכתחילה ודע שבקצת ספרי רבינו יש כאן חסרון הניכר והא לך הגירסא האמיתית ונ״ל שעולה במקום אחד שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום עד אחד הלכך נראה שעולה במקום אחד דהא קי״ל אמר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עידיו הה״נ אמר לאחד עולה במקום אחד ואחר מצטרף עמו וכן דקדק בעל העיטור לשון הירושלמי וכ״כ הרמב״ם שהשליח הוא עד אחד והשני שחתם עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה ע״כ:
(טו) ומה שכתב וכן כתב הרמב״ם שהשליח הוא עד אחד דברי תימא הם דלפי זה הרמב״ם דבריו סותרים את דבריו שהרי כתב ששליח הולכה א״צ לעשותו בעדים והיאך יכתוב שהשליח הוא עד אחד דמשמע שצריך עדים וכיון דלפי דעת רבינו דברי הרמב״ם סתורים מיניה וביה לא הו״ל להביא ראיה מהם אדרבה היה לו לתמוה עליו לפום מאי דסבר איהו ביה אבל לפי האמת דברי הרמב״ם ישרים ונכוחים בלא סתירה כלל דלעולם סבר דשליח הולכה א״צ לעשותו בעדים.
ומה שכתב שהשליח הוא עד אחד לאו להחזיק השליח בשליחותו הוא אלא לענין עושה שנים שלוחים לקדש או לגרש אשה והלכו וקדשו אותה או גרשוה בינו לבינה ה״ז מקודשת או מגורשת ואינם צריכים לקדשה או לגרשה בפני עדים אחרים דהן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן דבריו מפורשים בפ״ג מה׳ אישות וזו מסקנא דגמרא היא בפרק האיש מקדש וגם הרא״ש כתבה שם ומה ענין דין זה לדין החזקת השליח בשליחותו דהוי כנוגע בדבר שהרי הוא מעיד על עצמו ונראה שלזה נתכוין הרא״ש שכתב שהרי הוא בא במקום הבעל כלו׳ והו״ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו (טז) כתב א״א ז״ל בין שליח האיש בין שליח האשה אין צריך שישמעו מפיהם וכו׳ בס״פ התקבל וכן כתבו הרשב״א והר״ן בפ׳ הנזכר בשם הרמב״ן ובה״ג ז״ל:
[בדק הבית: ובגמרא פרק כל הגט (גיטין ל.) פשטינן דמצי משוי שליח שלא בפניו וכתבו הרמב״ם בפ״ו וכתב ה״ה בשם בה״ג דאפי׳ שליח קבלה מצי משוי שלא בפניו ושכן הוא דעת הרמב״ם:] (יז) בעל שעשה שליח להולכה וכו׳ או לשון שמשמעו שיגרשנה כמו גרשוה או שלחוה וכו׳ עד אינו כלום משנה פ׳ התקבל (גיטין סה:) ומשמע מדברי רש״י דכי תנן לא אמר כלום היינו לומר שאין כותבין גט על פי אותם הדברים אבל אם כתבו ונתנו לה ה״ז ספק מגורשת דהנך לישני משמעם נמי לגט כמו לדברי׳ אחרים אבל הרמב״ם כתב שאם כתבו ונתנו לה הרי זה גט בטל והם הם דברי רבינו ובגמרא מפליג ר׳ נתן בין פטרוה לפטרוה כלומר בין פ״א בחירק או בפתח א״נ בין פ״א בדגש או ברפי ותנא דידן דבר ארץ ישראל לא מפליג בהכי ואע״ג דאנן בתר בני בבל גרירן השמיטוה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם משום דבלשון קדש ליכא פלוגתא בינייהו ואנן השתא לא משתעינן בלשון ארמי הרי אנו לענין זה כבני ארץ ישראל:
(יח) אמר להם עזבוה הוציאוה וכו׳ שם בפרק התקבל בעיא ולא איפשיטא: (יט) אבל אמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו וכו׳ בד״א בבריא אבל בחולה וכו׳ גם זה שם בפ׳ התקבל משנה בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף היוצא בשיירא והמפרש בים ר׳ שמעון שזורי אומר אף המסוכן וכתבו הרי״ף והרא״ש והלכה כרבי שמעון שזורי כדאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין עה:) וכן פסק הרמב״ם בפ״ב ופירש״י יכתבו ויתנו דאגב פחדיה עביד ולא פירש וביוצא בקולר כתב הרמב״ם דאפי׳ ביוצא על עסקי ממון וכתבו הרא״ש והרשב״א דהכי איתא בירושלמי ולא סוף דבר בקולר של סעה אלא אפי׳ בקולר של ממון שכל קולר בחזקת סכנה ויוצא בשיירא פירש״י למדברות ומשמע מדבריו שאם אינו יוצא למדברות אלא הולך מעיר לעיר שלא בדרך המדבר לא טריד. והמסוכן פירש״י חולה והרמב״ם בפ״ב כתב שהוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד וכתב הר״ן דהכי איתא בירושלמי והרא״ש כתב לשון הירושלמי מה בין חולה למסוכן חולה בדרך ארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים לו מיד הרחוקים לאחר ג׳ ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד משמע מהכא דחולה אחר ג׳ ימים ואם קפץ עליו החולי ביום ראשון שוה וזהו שכתב רבינו אבל בחולה לאחר ג׳ ימים או תוך שלשה ימים ונתחזק עליו החולי: (כ) בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה וכו׳ ג״ז משנה בפרק התקבל (גיטין סו:) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב״ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם דחפו הרוח אינו גט ובגמרא (שם) מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה״ז גט ומעשה בבריא נמי שאמר כתבו גט לאשתי וכו׳ וכתב הר״ן דרשב״ג לאו לאיפלוגי אתא ופשוט הוא ובתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה רשב״ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט וכו׳ וכתבו הרשב״א והרא״ש והרמב״ם בפ״ב משמע דמפרש למתני׳ בשכתבו קודם שנפל ואיפשר דמתניתין כללא קתני דכל שנפל מעצמו הו״ל כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל ה״ז גט ואם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה: (כא) ספק אם הרוח דחפו וכו׳ הרשב״א והר״ן כתבו תוספתא ז״ל ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפתו וכתב עוד הרא״ש ירוש׳ ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו מהו נשמעינן לה מן הדא דרשב״ג אומר אם על אתר נפל ה״ז גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההוא על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ה״ז גט והרמב״ם כתב בפ״ב ספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ה״ז ספק עד שיודע בודאי שהרוח דחפתו והגיה עליו הראב״ד ואני אומר זה הספק להקל ע״פ הירושלמי שהבאתי עכ״ל ובספרים דידן כתוב בהרמב״ם ה״ז גט וכן היה גורס הרשב״א ותמה עליו היאך פסק היפך התוספתא ועוד ספק איסורא היא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר בחיבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה״ז גט כדברי התוספתא אח״כ מצאתי בהגהות הראב״ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אומר אם על אתר נפל ה״ז גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט ע״כ וכך הוא לשון הירושלמי ספק מעצמו נפל וכו׳ נשמעינה מן הדא רשב״ג אומר אם על אתר נפל וכו׳ ונ״ל דכשמצא הרשב״א דברי הראב״ד נתיישבה דעתו לומר דאין כאן טעות סופר ומה שהגיה עליו הראב״ד הוא לומר דנהי דבירושלמי מיקל ואמר דספק מעצמו נפל וכו׳ ה״ז גט מיהו ה״מ כשנפל על אתר דוקא וזה כעין השגתו של הרשב״א שתמה עליו שפסק היפך התוס׳ והרמב״ם כתב סתם ה״ז גט ולא חילק בין נפל על אתר לנפל לאחר זמן ואפשר לומר דהראב״ד לא לחלוק על הרמב״ם בא אלא להחזיק דבריו לומר דאע״ג דספיק׳ דאורייתא לחומרא הכא שפיר עבד הרמב״ם שפסק להקל דהכי איתא בירושלמי אבל לא משמע כן מדברי הרשב״א שהרי כתב מצאתי בהגהת הראב״ד שהגיה עליו כך ומ״מ בין כך ובין כך נ״ל שהגירסא האמיתית בדברי הרמב״ם ה״ז גט ודוקא לאלתר הוא מכשיר כדברי התוספתא והירושלמי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא קסמיך ואפי׳ למאן דגריס הרי זה ספק גט יש לפרש ע״ד זו דכי קאמר ה״ז ספק גט היינו כשלא נפל מיד אלא לאחר זמן דמה שאמרו בתוס׳ ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין היינו משום דמספקא לן וכדקתני סיפא שאני אומר שמא הרוח דחפתו אבל כשנפל מיד בכל גווני הוי גט ונשאר לנו לבאר דברי הירושלמי ונ״ל דה״פ והדין על אתר לאו ספק הוא כלומר ע״כ אית לן למימר דעל אתר דאמרינן היינו בדמספקא לן אי מעצמו נפל דאי בדידעי׳ שמעצמו נפל מאי איריא על אתר אפי׳ לאחר זמן הרי זה גט א״כ תפשוט דספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ה״ז גט כל שנפל על אתר כנ״ל ואם רבינו היה מפרש הירושלמי כך לא ה״ל לסתום דבריו ולכתוב והראב״ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט דכיון דהראב״ד לא חילק בין לאלתר לאחר זמן קשה על רבינו שמביא ראיה מהירושלמי והלא הירושלמי מביא ראיה מדפלגינן בין לאלתר לאחר זמן והוא עצמו פליג עליה ומסיק דכל ספק אפי׳ לאחר זמן הרי זה גט וכן יקשה על הראב״ד למה סתם ולא חילק בין לאלתר ובין לאחר זמן כדמפליג בירושלמי שהוא סומך עליו לכך נראה שכן מפרש הראב״ד הירושלמי ואחריו נמשך רבינו דרשב״ג לחודיה הוא דמפליג בין על אתר ובין לאחר זמן ורבנן לא מפלגי בהכי ומ״מ יליף מדרשב״ג לרבנן דכיון דאפי׳ נפל על אתר לאו ודאי הוא שמעצמו נפל אלא ספק ואפ״ה קאמר דעל אתר הרי זה גט דכיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי רגלים לדבר שהיה רוצה להפיל עצמו וכיון דעל אתר נפל הוי גט ודאי מדרשב״ג נשמע לרבנן דלאחר זמן לרבנן כמו על אתר לרשב״ג דטעמא דכיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי אלים להו למימר דמעצמו נפל אפילו נפל לאחר זמן והלכתא כוותייהו: (כב) וכן מי שהושלך בבור וכו׳ ג״ז משנה בפרק התקבל (גיטין סז.) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ובגמרא וליחוש שמא שד הוא א״ר יהודה כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו בדחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא צרה היא כלומר שמתכוונת לקלקלה שתינשא בגט זה ותיאסר על בעלה תנא דבי ר׳ ישמעאל כותבין ונותנין בשעת הסכנה אע״פ שאין מכירין ופירש״י בשעת הסכנה. כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי ובסוף יבמות (קכב.) אמתני׳ דמעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו׳ איתא נמי להאי סוגיא דוליחוש שמא שד הוא עד כותבין ונותנין אע״פ שאין מכירין וכתבו הרי״ף והרא״ש שם וליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודה אמר שמואל שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה ולא חיישינן דילמא צרה היא דתנא דבי ר׳ ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין משמע דס״ל דהא דמייתי לתנא דבי ר׳ ישמעאל לאו למדחייה לדרב יהודה דלעולם לאפוקי מחששת שד בעינן דחזו ליה דמות אדם ובבואה דבבואה אבל לחששת דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי רבי ישמעאל וכ״כ הרשב״א בפרק התקבל וכ״כ גם הר״ן בפרק התקבל בשם ר״ח אבל מדברי הרמב״ם בפ״ב מה׳ גירושין נראה דבתר דמייתי הא דתנא דבי רבי ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל אלא כי היכי דלא חיישינן לצרה ה״נ לא חיישינן לשד וכ״כ בנמ״י בסוף יבמות שכתב הריטב״א בשם רבו וז״ל ורבינו סתם הדברים כדעת הרי״ף והרא״ש וסייעתא ואע״פ שלא כתב דחזו ליה דמות אדם נ״ל שבכלל דחזו ליה בבואה דבבואה הוא דכשרואים בבואה דבבואה תחילה רואים אם יש לו דמות אדם ואיפשר לומר דס״ל דכיון דחזינן בבואה דבבואה תו לא צריכים לדמות אדם אלא שקשה דלא משמע הכי מדברי הרי״ף והרא״ש שכתבו שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה:
(כג) ומה שכתב רבינו אף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו כן כתב הרמב״ם בפרק שני מהלכות גירושין ונראה דיליף מדתנן בסוף יבמות מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו וכתבו התוספות והרשב״א והר״ן בפרק התקבל דלא חיישינן דילמא שד הוא אלא דוקא בבור או בשדה מפני שהשדים מצויים בשדות ובבורות אבל בעיר שלא בבור לא והכי איתא בירושלמי וכ״כ הרא״ש בסוף יבמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:
[בדק הבית: אח״כ מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כן:] (כד) כתב הרמב״ן שאם היו ג׳ ואמר כל השומע קולי וכו׳ כ״כ הרשב״א והר״ן בשם הרמב״ן כלומר דאע״ג דאמר כל לא הוה כאומר כולכם כתובו דצריך לכתוב במעמד כולכם כמו שנתבאר בסימן ק״כ: (כה) היו רבים עומדים ביחד וכו׳ ברייתא בס״פ התקבל (גיטין סז:) ואם אמר שנים מכם יוליכוהו אפילו היו בכללם אב ובנו וכולי בס״פ התקבל ההוא גברא דעאל לבי כנישתא אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו א״ל בי תרי מינייהו נכתוב גיטך לדביתהו לסוף שכיב מקרי ינוקא מי משוי איניש ברא שליחא במקום אבא או לא ואסיקנא דמשוי איניש שליחא לברא במקום אבא ופירש״י דלא מקפיד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שוייה שליח וכיון דאסיקנא דמשוי איניש שליח לברא במקום אבא אפילו לא מת האב יכול הבן להיות שליח מיהו אם עשאם שלוחים לכתוב האב או הבן יצטרפו עם העד האחר דאב ובנו פסולים להעיד ביחד אבל אם עשאם שלוחים להוליך אב ובנו יכולין להוליכו והתימה על רבינו שכתב מעשה זה לענין הולכה ובגמרא כתוב לענין כתיבה:
[בדק הבית: ואע״ג דאיפשר לומר דלמד מדין כתיבה לדין הולכה מ״מ לא הו״ל להשמט מלכותבו בדין כתיבה:] ועוד שכתב שהאב או הבן יצטרפו עם אחד ואילו לענין הולכה אפילו אב ובנו מצטרפין: (כו) והאידנא תיקון חכמים שהאומר במקום מעמד רבים הוליכו גט לאשתי וכו׳ ג״ז בס״פ התקבל ונתבאר בסימן ק״כ: (כז) מדברי הר״ף מה שכתוב בתיקון שטרות שטר הרשאה בשולח גטממקום למקום נראה דא״צ כן כ׳ הרא״ש בריש גיטין ובתשובותיו כלל מ״ה סימן י׳ וכן כתב סמ״ג וסמ״ק והגהות מיימון פ״ה ובפרק ו׳ והמרדכי בפ׳ התקבל והגהות מרדכי בסוף גיטין וכן נראה בהדיא מדברי הרשב״א בתשובה וגם בסי׳ שאחר זה כתב רבי׳ דברי הרא״ש וכתב שם שהרמ״ה כתב שאף בא״י שאין צ״ל בפ״נ ובפ״נ נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח וק״ל שכתב הרא״ש בתשובה וכתבה רבינו בס״ס זה ראובן עשה לבנו שליח וכו׳ תשובה אם יש עדים ששמעון בנו היה שליח של הבעל וכו׳ ולמה לי עדים שהיה שליח הרי נאמן בכך ואיפשר דה״ק אם עשאו שליח בעדים דאם עשאו שליח שלא בעדים אע״פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות לא מהני מידי לדעת הרא״ש וכמו שכתב רבי׳ לעיל בסימן זה אי נמי דהרא״ש פליג אהרמ״ה וס״ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם כגון בא״י או בח״ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שליח הגט וקצת הוכחה יש לזה בדברי הרא״ש בריש גיטין ומש״ה כתב באותה תשובה אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר דאפי׳ לא נכתב בפניו אלא שמתקיים בחותמיו לא יועיל ביטול הבעל. כל דברי הר״ף שכתב כאן רבי׳ עד לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח קבלה הכל כתוב בסמ״ק ובכלבו ובהגהות מיימון פ״ה ובפ״ו וקצת דברים אלו הם ג״כ בהל׳ הגט דמרדכי ודע דבספרי דפוס יש טעיות הרבה בספרי רבי׳ והגהתים ע״פ ספרים כתובים באצבע וז״ל א״ח הגיה הר״פ רבינו ברוך כתב דלענין שליח קבלה צריך להושיב ג׳ שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה וכן נראה דהא קיום שטרות בג׳ ואף ע״ג דאמרינן בפרק התקבל (גיטין סג:) במתני׳ דלא צריך כי אם ב׳ שיאמרו בפנינו קיבל ה״מ כשהעדים הראשונים שאמרה בפניהם התקבלי לי גיטי הם עומדים שם בשעת נתינת הגט ליד השליח אבל על ידי שטר צריך קיום ג׳ הילכך קודם שיקבל הגט השליח קבלה יושיבו ג׳ שיכירו החתומים וטוב שיהיו האנשים ידועים כי הם יעידו בכתב ידם על נתינת הגט והגירושין לשלוח למקום האשה להודיע לה מכאן נראה שאין לסמוך ע״פ שלוחים דקני לה שרגילים לעשות קיום חותמיו מעיר לעיר לפי שאין רגילות להיות באותו קיום ג׳ בני אדם ידועים וניכרים במקום הנתינה שיכירו עידי השטר לקבלה כי כן צריך לשלשתן יחד כדפי׳ וטוב לחזור אחר שליח הניכר שהוא גדול ע״י בנים או ע״י זקן בין לקבלה בין להולכה שאל״כ אפילו מוחזק בשנים היה נראה שצריך לבדקו לכל הפחות ע״י עד א׳ מכל שכן דחליצה ומיהו בעידי חתימה אין להקפיד כיון שהוא מוחזק בשנים דקי״ל דעידי מסירה כרתי ובשעת נתינת הגט יש כמה עדים גדולים שהרי רגילות ליתנו במנין עכ״ל הר״ף ובהגהות גיטין דמרדכי כתוב בשם רבינו יחיאל נוסח הרשאה שליח הולכה בפנינו ח״מ וכולי א״ל הולך גט זה לאשתי פב״פ ואם עשה תנאי יפרש התנאי יפה ותהא ידך כידי וכו׳ ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח אפילו עד ק׳ אפילו בלא אונס וליתן גט לאשתי ובשעת נתינתו לשליח יקראוהו תחלה לפני עדים ויאמר לו בפניהם הולך גט זה לפלונית אשתי בת פלוני ואם יש תנאי יפרשנו ויאמר תהא מגורשת ממני משעה שיגיע גט זה לידה בתנאי כך וכך ואם לא יהא כך וכך לא תהא מגורשת ותהיה ידך כידי וכו׳ ושלוחך כשלוחי ואני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק׳ ואפילו בלא אונס ותהא היא מגורשת ממני וכו׳ זה הגט מרצון נפשי אני נותנו לה ואני מבטל כל מודעות על הגט זה והנני מקבל עלי בתוקף חרם שלא אבטל לא את הגט ולא את השליח ויקראוהו ויחזירוהו לשליח והשליח יאמר לאשה ה״ז גיטיך וכו׳ וגט זה בפ״נ ובפ״נ ויפרש התנאי אם יש תנאי וישבו ג׳ דיינים לקבל עדות השליח ויקראו הגט קודם נתינתו בידה ואח״כ יתננו לה אחר תשלום כל דבריו עכ״ל וקצת דברים אלו כלולים בדברי רבינו ומ״מ טוב ויפה לפרשה כנוסח רבינו יחיאל בפרט מ״ש ונותן אני לך רשות לעשות שליח וכו׳ אפילו בלא אונס ודאי שצריך לפרשו שאל״כ לא יכול לעשות שליח כל שלא נאנס וכמ״ש רבינו לקמן בסי׳ זה וגם רבינו כתב בסמוך בשם הר״ף שאין צריך לכתוב שטר שליחות אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות לשליח לעשות כמה שלוחים ואפי׳ לא יחלה ולא יאנס ע״כ ואם כן תימא היאך לא כתב כן בנוסח שטר השליחות ואיפשר דכיון דע״י חולי או אונס מצי משוי שליח מן הסתם כל שפירש בשליחות שנותן לו רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק׳ דרשינן לישנא יתירא לומר דאפילו בלא אונס מרשיהו למנות שליח וכן משמע מדברי ה״ה בפ״ז שהוא דעת הרמב״ם ומ״מ יותר טוב לפרש ולכתוב ואפי׳ בלא אונס כמו בנוסח רבינו יחיאל:
ודע דתמיה לי מילתא טובא שחסר בלשון ושטר שליחות זה וכיון שיגיע גט זה ליד אשתי פב״ב מידך או מיד שלוחך או שליח שלוחך כנזכר תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פב״ב וכו׳ ומצאתי למהר״ר ישראל בס״י שתמה עליו חכם אחד על שכתב ממש לשון סמ״ק ולא כ׳ וכשיגיע גט זה לידה והשיב דאין לומר דכל סמ״ק שנתפשט בגולה נפל בהם טעות ובחיבור הרב הגדול מהרר״י מולן נוסח ההרשאה כסמ״ק ועל דא אני סומך טפי מעל מנהגכם וסדורכם ונראה טעם וסברא דכל מה שנוכל למעט ההרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות והכי אמרינן בריש גיטין (ג:) אתי למיגזי׳ ומה בכך אי גזייה ומתבטל השליחות אלא משום עיגונא חשו להכי עכ״ל.
ולע״ד נראה הטעם שלא נכתב בסמ״ק הוא לפי שאם נתנה על תנאי צריך להוסיף בו דברים ולכן הניחו חלק כדי שכל אחד יכתוב כפי מה שיזדמן לו אם בתנאו ואם בלא תנאי וראיה מה׳ גט דמרדכי שכתב ויאמר לו בפניהם הולך גט זה וכו׳ ואם יש תנאי יפרשנו ויאמר תהא מגורשת ממני משעה שיגיע גט זה לידה וכו׳ הרי שהבעל צריך שיאמר כן לשליח ושטר שליחות סיפור דברי הבעל הם.
ומה שכתב שכל מה שנוכל למעט בהרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש משום שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות אומר אני דלגבי דבר זה שהוא עיקר השליחות לא אמרינן הכי וההיא דריש גיטין אין ענינה לכאן דהתם דתקנת חכמים הוא מה שיאמר השליח ואם חיסר ה״ל משנה ממטבע חכמים והולד ממזר לפיכך קצרו הדיבור אבל שטר שליחות לא תקנוהו חכמי התלמוד אלא מסרוהו לכל אחד שיסדרנה כפי צחות לשונו וכל שיכתוב עיקר השליחות בין בדרך ארוכה בין בדרך קצרה שפיר דמי ולא נפיק מיניה חורבה כלל ולפיכך נ״ל שצריך לכתוב ונותן אני לך רשות לעשות שליח וכו׳ עד ק׳ וליתן גט לאשתי פב״פ וכו׳ או שליח שלוחך ותיכף שיגיע גט לידה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא פב״פ מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פלוני בר פלוני שליח וכו׳ וכל שלא כתב כן קרוב אני לומר שעיקר השליחות חסר מן הספר:
בנוסח שטר שליח קבלה יש בהל׳ הגט במרדכי נסחאות אחרות ולא ראיתי לכתבם לפי שנוסח זה שכתב רבינו בשם הר״פ עולה על כולם זולתי שצריך להוסיף בו בין בלשון שאומר בשעת נתינה בין בלשון השטר והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם גם צריך להוסיף בשטר ונתן גיטה ליד פב״פ שעשאתו אשתו שליח בעדים כי כן כתוב בהגהות מיימון פרק ו׳ ובא״ח:
וכתוב בעיטור אות שי״ן בהרשאת שליח קבלה איך פלונית אמרה לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו וכו׳ וקנינא מפלונית לפלוני שליחות ככל מאי דכתוב ומפורש לעיל וכתב עוד שיש מי שכתב בשליחות אגב ד׳ אמות קרקע כשופרא דשטרא ומסתברא דלא שייך ביה עד כאן לשונו והרמב״ם כתב בפ״ה מהל׳ מכירה שנהגו להקנות לעושה שליח ונשאר דברים כיוצא בזה להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל אלא שגמר בלבו ואח״כ אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אינו צריך דבר אחר עכ״ל:
כתוב עוד בעיטור בשטר שליח קבלה ויהא ליה רשותא לשויי שליחא ושליחא שליחא אחרינא עד דתתקבל לי גיטי ותיתי ותמטי לידא דפלוני שליחא דידי דאנא פלונית מניתיה וארשיתיה דידיה בהרמנותא דידי וקבילית יתיה עלי כחומר כל שטרי אחלטתא והימנותא דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא וכולי משמע מדבריו שיכולה היא להרשות לשליח קבלה שיעשה שליח לקבל הגט מיד הבעל אבל אין האשה מגורשת עד שיגיע הגט ליד שלוחה דידה דשליח זה שהוא יכול לעשות אינו אלא כעין שליח הובאה ועוד אכתוב בדין זה גבי שאלה לגאון שכתב רבינו לקמן בסימן זה:
[בדק הבית: על מ״ש הר״ף שהב״ד לא יהיה קרוב לשליח אין לו טעם ששליח אינו נוגע בדבר כדי שיפסל ב״ד הקרוב לו ואפשר שהטעם מפני ששליח קבלה הוא במקום האשה חשש בדבר לכתחילה:] ועל מ״ש הר״ף כשמגרש על ידי שליח קבלה לא יטיל תנאי בגט תמהני אמאי דמ״ש מכשמגרש לאשה עצמה ואיפשר דחיישינן דילמא איכא עדים דידעי שקבל הגט ולא ידעי בתנאי ואזלי ומסהדי שהגיע גט ליד שלוחה ואזלא ומינסבא אפומייהו ונמצא גט בטל ובניה ממזרים: (כח) ועל מ״ש בסוף דבריו וצריך לקיים כל ג׳ בגט דקיום שטרות בג׳ יש לתמוה שנראה מדבריו שהוא מפרש קיום שטרות בג׳ שג׳ עדים החתומים בשטר צריך לקיימם ומעולם לא ראינו מי שפי׳ כן אלא ה״פ קיום שטרות צריך להיות בפני ג׳ שהם ב״ד. ועוד שהדין ג״כ אינו כן דג׳ החתומים בשטר כשיקיים ב׳ מהם סגי דנהי דעד ודיין אין מצטרפין כדאיתא בפרק ב׳ דכתובות (כתובות כא.) מ״מ בקיום ב׳ עדים או שני דיינים סגי גם מלת בג׳ שכתב איני יודע לקשרה עם הענין:
כתוב בא״ח זהו לשון שליחות שטר הולכה כשהבעל עצמו מוליך גט לאשתו בעיר אחרת הנה פב״ב מוליך גט לאשתו פב״פ ונכתב ונחתם כהלכתו לדעתנו ואין כותבין בו מקום כלל לפי שלא היתה האשה במקום כתיבת הגט והוא נכתב ונחתם כהלכתו בפני הבעל כדי שיוכל לומר בפ״נ ובפ״נ כיון שהבעל עצמו מביאו כדאמרינן בפ״ק דגיטין הבעל עצמו וכו׳ כי בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים וזה הל׳ שיאמר הבעל בשעת הנתינה קודם שיתן הגט לאשתו התקבלי גיטיך זה ממני והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וגט זה בפ״נ ובפ״נ ויתנהו לה בפני ג׳ ויבטל כל המודעות ויקראוהו קודם נתינה ואחר נתינה ויקבל חרם שלא יוציא לעז על הגט ועל החתימות וכל החתימות שבגט ידועות לנו עכ״ל ומ״ש בסוף דבריו וכל החתימות שבגט ידועות לנו לא ידענא מאי קאמר דכיון שאומר בפ״נ ובפ״נ א״צ שיהיו החתימות ידועות לנו. הר״ש בר צמח בתשובה כתב שהיה נראה לומר דאין דיין יכול לעשות מעשה ב״ד להתיר אשה על פי עדות קרובו שהוא אחד מעידי מסירה אלא שבירושלמי שהביא בעל העיטור והפוסקים אחרים משמע דמצטרף ומ״ש הר״פ שצריך שיהיו העדים רחוקים לשליח קבלה לכתחלה הוא: (כט) הכל כשרים לשליחות הגט וכו׳ אחד האיש ואחד האשה כך פשוט בר״פ התקבל (גיטין סב:):
(ל) חוץ מחש״ו עבד ועכו״ם ספ״ב דגיטין (דף כג.) תנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו סומא ועכו״ם ורבינו לא הזכיר סומא בסי׳ זה ופירש דינו בסימן קמ״ב ובגמרא א״ר אסי אמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין וכן א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן ודעת רש״י דדין הולכה והובאה כדין קבלה שאין חילוק טעם ביניהם וא״כ כי היכי דלרבי יוחנן מיפסל לקבלה מיפסל נמי להולכה והובאה כן דעת התוספות והרא״ש וכתב הרשב״א שכן דעת הרי״ף וכן דעת הרמב״ם בפ״ו וכתב הר״ן דהכי מוכח בירושלמי וכתבו הרשב״א והר״ן שהר״י ן׳ מיגאש חולק ואומר שלא פסלו עבד אלא לקבלה אבל להובאה כשר כדמוכח דיוקא דמתניתין ומ״מ כתב הרשב״א דלענין פסק הלכה כרש״י והרי״ף עבדינן ולחומרא משמע דספוקי מספקא ליה וא״כ אם עבר והביא והיא אשת כהן נפסלה מן הכהונה מספיקא וכן אם פשטה וקבלה קידושין חוששין לקידושין:
ואם הביא הגט אחד מאלו אע״פ שנתקיים הגט בחותמיו אינו כלום דהא פיסולייהו משום דלאו בני שליחות נינהו: (לא) היה השליח קטן כשניתן לו והגדיל וכו׳ עד כיון שתחילתו וסופו בכשרות משנה שם: (לב) כתב הרמב״ם בפ״ו הנשים והקרובים כשרים ואפילו הפסולים מדברי סופרים כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים בעבירה מן התורה וכו׳ ורבינו כתב עדות במקום שליחות אולי היה כן בנוסחתו:
(לג) ואין דעת א״א ז״ל כן שכתב בפ״ב דגיטין וכל הפסולים מדברי סופרים כשרים להביא את הגט ואפילו בח״ל כמו שכשרים לעדות אשה ואם היו פסולים מן התורה פסולים להביא את הגט בח״ל ואם היה מקויים אפי׳ לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש ודלא כמ״ש הרמב״ם ז״ל הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים להביא הגט וכו׳ והראב״ד השיג עליו בזה עכ״ל כלו׳ דבמאי דפסל הרמב״ם ז״ל גט שהביאו פסולים מן התורה ונתקיים בחותמיו חלוקים עליו הראב״ד והרא״ש דכיון דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אמאי מיפסיל בהבאתו דהא בר דעה הוא ושייך בגירושין וכך יש לפרש דברי רבינו שמ״ש ואין דעת א״א הרא״ש כן לא קאי אלא אהביאוהו פסולים מן התורה ונתקיים בחותמיו שפסל הרמב״ם וא״א הרא״ש כתב שאין פסולים אלא בחוצה לארץ שצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם אבל בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן בחוצה לארץ אם נתקיים בחותמיו כשר ודעת הרמ״ה נראה שהוא כדעת הרמב״ם ז״ל והיינו דפסל אפי׳ בארץ כלומר דבארץ אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש בו שום ערעור יתקיים בחותמיו והכי קאמר פסולים בין בארץ שאין סומכין עליו אלא על קיום חותמין בין בחוצה לארץ שסומכים על עדותו שמעיד בפני נכתב ובפני נחתם וזו ואצ״ל זו קתני וא״כ יש עירבוב בדברי רבינו דאחר דברי הרמב״ם הוה ליה לכתוב וכ״כ הרמ״ה ומ״מ כוונת דבריו הוא כמו שכתבתי ודע שכשם שהראב״ד והרא״ש חלוקין על הרמב״ם בדין זה כן כתב ה״ה שהרבה מהמפרשים חלוקים עליו ושלא ידע טעם לדבריו וגם הרשב״א תמה עליו בריש גיטין והר״ן תמה עליו בסוף פרק ב׳ דגיטין. ועל מה שכתב עוד הרמב״ם אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט. כתב ה״ה שאין סומכין בעדות הגט על דברי פסול בעבירה מן התורה ברור הוא שהרי אפי׳ בעדות אשה שמת בעלה אינו נאמן וכן נראה מן הגמרא קצת וכ״כ הרשב״א בריש גיטין מיהו תמהו עליו הראב״ד והרשב״א הגט למה יבטל דילמא כשר הוא ויתקיים למחר ע״פ חותמיו וכתב ה״ה דאה״נ שאם נתקיים בחותמיו כשר גם לדעת הרמב״ם ולא כתב שהוא בטל אלא אם אין בגט עדות אחרת:
(לד) ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וכולי עד ולשיקרא ליכא למיחש הוא לשון הרא״ש בסוף פ״ב דגיטין ודבר פשוט הוא.
ומה שכתב בסוף דבריו ואם הגט מקויים אפי׳ לא עשו תשובה כשר הוא דעת הרא״ש ולא דעת הרמ״ה שהרי לעיל בסמוך כתב בשמו שפסולין בין בארץ בין בח״ל ובארץ היינו לומר אפי׳ נתקיים בחותמיו וכמו שכתבתי לעיל: (לה) ועוד כתב א״א ז״ל על מה שכתבו הגאונים וכו׳ ה״ה בפ״ו והרשב״א והר״ן בספ״ב דגיטין כתבוה וז״ל כתוב בה״ג בעי רבנן קמי׳ מר רב חנינא גאון בבל רבתי דעכו״ם לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לעכו״ם אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאתתי ואמר להו לרבנן לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו״ם לא דבעינן דכי נפיק גיטא מידא דבעל לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח קבלה דשויתיה אתתא גופה דקאי במקום אתתא גופא אבל ביד עכו״ם לא ורבנן דהשתא אמרי אע״ג דאתיא עכו״ם לגיטא אי יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאתתא בעידי מסירה לכתחילה לא מנסבינן לה משום דעכו״ם לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר״ש דתנן ר״ש אומר כולם כשרים ואמר ר׳ זירא ירד ר״ש לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקי״ל כרבי אלעזר עכ״ל וכתב הר״ן ולא ידעתי מאי שייטא דר׳ אלעזר הכא וה״ה אחרי שכתב דברי ה״ג בפ״ו כתב בעיטור כתוב ואנן דכתבינן דרבי אלעזר מכשיר אפי׳ לכתחלה מסתבר הכא נמי אם נתגרשה תנשא לכתחלה בעידי מסירה עכ״ל.
וגם הרא״ש בסוף פ״ב דגיטין כתב דברי ה״ג וכתב עליהם ודבריו תימא דודאי אם עשה הבעל את העכו״ם שליח ואמר ליה שימנה הוא את הישראל במקומו הוי פסול דאין שליחות לעכו״ם וגם אינו בר כריתה אבל הכא כיון דלא עשה העכו״ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח למה יפסל הגט וכן נוהגים באשכנז וכו׳: (לו) השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה וכו׳ כ״כ הרשב״א והרא״ש והמרדכי בסוף פרק כל הגט גבי עובדא שאכתוב בסמוך וכ״כ התוספות והר״ן בסוף פ״ב דגיטין וה״ה פ״ז גבי סומא וכ״כ בסמ״ג ובהגהות מיימון פ״ט ורבינו ירוחם בח״ג והחילוק שבין סומא לפקח בדין זה כתבו רבינו בסי׳ קמ״ב:
(לז) אמר לשליח הולך גט לאשתי וא״ל איני מכירה וכו׳ בס״פ כל הגט (גיטין כט:) ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל ליתביה ניהלה אתא ולא אשכח לאבא בר מניומי אשכחיה לרבי אבהו ורבי חנינא בר פפא ור׳ יצחק נפחא א״ל מסור מילך קמן דכי ייתי אבא בר מניומי ניתביניה ניהליה וליזיל וליתביניה לה ופירש״י מסור מילך קמן אמור דברי שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם ואנו נמסרנו לו ויהיה שליח ב״ד א״ר ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא אכסיף ופירש״י השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא בר מניומי הילכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ביד אחר אמר רבא קפחינהו רב ספרא לג׳ רבנן סמוכו א״ר אשי במאי קפחינהו מי קא״ל אבא בר מניומי ולא את איכא דאמרי אמר רבא קפחינהו רב ספרא לג׳ סבי בטעותא א״ר אשי מאי טעותא מאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את ופירש״י איכא דאמרי דרבא אמר שאינה תשובה אלא בטעות קפחם ואמר ליה רב אשי מאי טעותא שפיר קפחינהו מאי קאמר ליה בעל אבא בר מניומי יגרשנה ולא את מאחר שאינה מכירה הוא יהא שליח מעתה ולא את בלישנא קמא גרסינן מי א״ל בלישנא בתרא גרסינן מאי קאמר ליה ולפי זה קיימא לן כרב אשי וכלישנא בתרא וכן דעת הרי״ף והרא״ש שלא כתבו אלא לישנא בתרא וכן דעת הרמב״ם בפ״ט אבל הרשב״א והר״ן בשם ר״ח והתוס׳ בשם ר״ת כתבו דבכולהו לישני גרסינן מי קאמר ליה ורב אשי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ס״ל בטעותא קפחינהו ושליח שניתן לגירושין הוא דמי קא״ל אבא בר מניומי ולא את ואיכא דאמרי אמימריה דרבא קאי ולא אדרב אשי ורב אשי כיון דקם ליה בכולהו לישני בחדא שיטתא דשליח שניתן לגירושין הוא קיימא לן דיכול למנות שליח והוא עצמו יכול ליתנו לה ומ״מ העלו הרשב״א והר״ן דאנן כחומרי הגירסאות נקטינן הוא עצמו אינו מגרשה וכ״ש שאינו עושה שליח אחר תחתיו ומיהו אם גרשה הוא או שלוחו הוה ליה ספק מגורשת: (לח) אבל אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל׳ יום ואירעו אונס וכו׳ גם זה בס״פ כל הגט ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו א״ל לשליח לא תיתביה ניהלה עד ל׳ יום איתניס בגו ל׳ יום אתא לקמיה דרבא אמר ליה מסור מילך קמן דלבתר ל׳ יום משוינא שליח ויהיב ליה ניהלה א״ל רבנן לרבא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ופירש״י שליח שלא ניתן לגירושין. בתוך ל׳ יום א״ל כיון דלבתר ל׳ יום מצי מגרש כשליח שניתן לגירושין הוא וליחוש שמא פייס מי לא תנן מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש וכו׳ והוינא בה וניחוש שמא פייס ואמר רבה בר רב הונא באומר נאמנת עלי שלא פייסתי אכסיף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה ופי׳ רש״י וליחוש שמא פייס. שמא בא בעל אצלה בתוך ל׳ יום ונתייחד עמה ופייסה ובעל והוי גט ישן ופרטי דיני חששא שמא פייס כתבם רבינו בסי׳ קמ״ד:
(לט) וכתב הרמ״ה דוקא שלא יתן מיד הגט וכו׳ נ״ל שדקדק כן מדאמר רבא דלבתר ל׳ יום משוינן שליח ולא אמר ליה דלישוי שליח מיד: (מ) השולח גט ע״י שליח וא״ל אל יתנהו לה אחר וכו׳ אלא אפי׳ א״ל הולך סתם וכו׳ בפרק כל הגט (גיטין כט.) תנן המביא גט בא״י וחלה ה״ז משלחו ביד אחר ותו תנן המביא גט ממ״ה וחלה עושה ב״ד שליח ומשלחו וא״ר כהנא דמתני׳ דקתני חלה בדוקא קתני הא לאו הכי לא ישלחנו ביד אחר היכי דמי אי דא״ל הולך אע״ג דלא חלה נמי ואי דא״ל את הולך אפי׳ חלה נמי לא ואי רשב״ג אפי׳ חלה נמי לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי ה״ז לא ישלחנו ביד אחר רשב״ג אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח אבע״א הולך והוא דחלה ואבע״א את הולך וחלה שאני ואבע״א רשב״ג הוא וחלה שאני וכתב הרי״ף שיש פוסקים כלישנא מציעאה דאתי כרבנן דברייתא ויש פוסקים כלישנא בתרא וכן הדעת נוטה כלומר משום דמתני׳ סתמא קתני ואיירי בין בהולך בין באת הולך וכן דעת הרא״ש וכן פסק הרמב״ם בפ״ט וכתב ה״ה שכ״ד הרמב״ן והרשב״א ולזה נוטה דעת הר״ן ור״ח פוסק כלישנא מציעא וכתב הר״ן שכך דעת הראב״ד שכתב דהא דבהולך לא בעינן חלה דוקא בארץ ישראל אבל בח״ל אפי׳ הולך דוקא חלה דכיון דצריך לעשות שליח בב״ד איפשר דבעל קפיד אא״כ חלה: (מא) והשליח שיעשה שליח יכול ג״כ לעשות שליח אחר וכו׳ כך פשוט בפרק כל הגט מדתנא אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם מכלל דשליח משוי שליח וכתבו הרי״ף והרא״ש דדוקא חלה הא לאו הכי לא דלא עדיף משליח ראשון שזה בא מכחו וכן דעת הרמב״ם בפ״ז והר״ן כתב דהיה אפשר לומר דבשליח שליח כיון שאין הבעל יודע בהם לא איכפת ליה בין שני לג׳ וכדברי הרמ״ה אלא שהרי״ף החמיר וכתב דוקא חלה:
(מב) ואצ״ל אם פירש שיעשה שליח אחר וכו׳ ארישא דמילתיה קאי שכתב והשליח שיעשה שליח יכול לעשות ג״כ שליח אחר ואין צ״ל אם פירש וכו׳:
(מג) אפילו שלא בפני ב״ד אם הוא בא״י בפ׳ כל הגט (גיטין כט:) אמר רבה שליח בא״י עושה כמה שלוחים כלומר ראשון לשני ושני לשלישי וכן לעולם ופירש״י והרי״ף ואין צריך ב״ד הואיל ואין הראשון צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם האחרון נמי אין צ״ל שליח ב״ד אני וכתב הר״ן ומינה נמי דכל שנתקיים בחותמיו כיון שאין צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך ב״ד וכ״כ הרמב״ם בפרק ז׳ וכתב הרב המגיד שכן הסכים הרשב״א וכן כתב הרא״ש בריש גיטין גבי הא דתניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וכו׳ וכן כתב רבינו ירוחם בח״ג.
וכתב הרא״ש בפרק כל הגט ובלבד שיעשנו בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים (ולכן כתב הטור דיעשו זה לזה בעדים): (מד) ואפי׳ מת השליח הראשון וכו׳ ג״ז בפרק כל הגט אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם ונחלק עליו מר בר רב אשי ואמר אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח בעל קאתו איתיה לבעל איתנהו לכולהו ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו אבל ראשון לא איכפת לן בין מית ללא מית וכתבו הרי״ף והרא״ש דהלכה כמר בר רב אשי וכן פסק הרמב״ם בפ״ו מהלכות גירושין: (מה) כתב הרמ״ה שאם מת השליח השני לא נתבטל בכך שליחות של ראשון ויכול ליטול מיורשיו של שני וכו׳:
כתב בתשובת הריב״ש סימן נ״ג תקנת אחת היא שכמו שהשליח הראשון נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונתקיים הגט ע״פ ונאמן לומר שליח לגירושין אני בלא עדים ובלא שטר כך השליח הב׳ שהגט בידו נאמן לומר נתקיים הגט הזה בפני ב״ד ע״י שליח הראשון שאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואני שלוחו ושמינה אותי בפני ב״ד אמנם אין צ״ל ולהאריך רק שליח ב״ד אני וממילא ידעינן שכך הוא ואין צריך לשטר שליחות ולא לעדים וכ״ש כשבידו שטר שליחות לא בעי קיום אלא מדרבנן וכן יראה מפשטא דמתני׳ דתנן אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב״ד אני וכן נראה מדברי הרמב״ם ואם נתקיים הגט בחותמיו אף ע״פ שנתנו שליח לשליח אחר בינם לבין עצמם עד שהגיע גט לידה הרי זה גט כשר ע״כ ומכאן נראה בהדיא שאם שליח ראשון מינה שליח שני ולא נמצא שליח שני בפני ב״ד בשעה שאמר שליח ראשון בפני נכתב ובפני נחתם צריך לקיים שטר שליחותו אף ע״פ שהגט יוצא מתחת ידו אלא א״כ נתקיים הגט בחותמיו: (מו) שאלה לגאון אשה שעשתה שליח לקבלה וכו׳ בעיטור אות שי״ן וצ״ל שמה שמתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח אחר היינו שיהא שליח להביאו לידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב׳ לא ודייקינן לה מדכתב באות הנזכר בשטר שליח קבלה ויהא עליה רשותא לשוויי שליחא ושליח שליחא אחרינא עד דתתקבל לי גיטא ותיתי ותמטי לידא דפלוני שליחא דידי. ואם איתא ה״ל למימר וכיון דימטי גיטא ליד שלוחיה או שליח שלוחיה אהא מגורשת מפלוני בעלי אלא שאם כן דבריו כאן סתומים ביותר.
ומה שכתב אם שלחה שני שלוחים או שליח אחר שליח וכו׳ כיון שהגיע הגט ליד הראשון מגורשת נראה דלרבותא נקט ליד הראשון לומר דלא נתבטל שליחות הראשון מחמת שליחות השני אבל אם הגיע ליד השני פשיטא דמגורשת ואף ע״פ שאין תיבת כיון מכוונת לפי זה ע״כ לפרש כן:
(מז) ומה שכתב רבינו ואין דעת א״א הרא״ש כן כלומר על מה שכתב בסוף דבריו דמסתמא ביטל שליחו׳ הראשון בעשיית השני הרא״ש חלוק עליו שכתב בתשובה כלל מ״ה סימן ה׳:
(מח) וגם מה שכתב שאפי׳ נתנה רשות לשליח לקבלה לעשות אחר אינו יכול משום דהוה ליה מילי ולא מימסרן לשליח ולא נהירא לי דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח וכו׳ ומביא ראיה דאומר לשליח שיוכל לעשות שליח לא הוי מילי מדאמרינן באומר לפלוני ויכתוב וכו׳ לא הוו מילי:
[בדק הבית: לשון זה קשה מאוד שהרי רבינו כתב בסי׳ ק״ד שאפי׳ אמר להם הבעל אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו והיאך כתב כאן אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחתמו יכול לעשותו שזה הפך מה שקדם ומה שחתם דבריו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני וכו׳ דלא הוו מילי לשון זה לא נמצא כלל לא לקמן ולא לקמיה דלקמן והרב ה״ר דוד הכהן ז״ל נדחק מאד ליישב זה וחילק בין כתיבה לחתימה לענין אומר אמרו וכתב שכדאמרינן לקמן שכתב רבינו הוא בטור ח״מ סי׳ רמ״ד האומר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שטר מתנה שאני נותן לו וכו׳ עד והרמב״ן כתב דלא אמרינן מתנה הרי הוא כגט וכו׳ אבל באומר אמרו לכתוב ולחתום כשר לכ״ע במתנה והכי מסתברא עכ״ל וה״ר משה אלשקר ז״ל השיגו דאין בדברי רבינו בסימן הנזכר חילוק בין כתיבה לחתימה כלל וגם בעיני יפלא לפרש כדאמרינן לקמן ושירמוז אל טור אחר זולת הטור שהוא עסוק בו ולי נראה שתיבת לקמן צריך למחוק והכי קאמר יד כדאמרינן בגמרא בס״פ התקבל דאע״ג דר״י סבר מילי לא מימסרן לשליח מודה באומר אמרו משמע דאומר אמרו לא הוי מילי:]
ודעת הרשב״א בתשובה כדעת הרא״ש שכתב וז״ל אם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח ואפי׳ עשרה זה אחר זה או שעשתה עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד אחד מהם מגורשת דלא שייך בכי הא ברירה אבל איפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצו הבעל ליתנו לו יהא שלוחו לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזו שארצה אגרש בו דאין ברירה עכ״ל.
ולענין למנות שליח קבלה שליח אחר דעת הרשב״א בסוף פרק התקבל שאם נתנה לו רשות לעשות שליח אחר שיכול שכתב וז״ל אבל שליח קבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא א״כ אמרה בפי׳ שימנה שליח אחר תחתיו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח אבל הר״ן כתב ג״כ בס״פ התקבל וז״ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דה״ל מילי ולא מימסרן לשליח אלא באומר אמרו מנתו היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא כדפרישית עכ״ל:
[בדק הבית: וכ״כ ה״ה בפ״ז בשם הרמב״ן:] עיין בתשובת הר״ש בן הר״ש בר צמח שאכתוב לקמן בסימן זה: (מט) השליח ששינה בשליחות וכו׳ בפרק התקבל (גיטין סה.) תנן תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול ובפרק כל הגט (גיטין כט.) גמ׳ ואם א״ל טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר וכו׳ אמר ר״ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו׳ אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמי שא״ל אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה אל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל:
[בדק הבית: כתב הרמ״ה אל תגרשנה אלא בימינך וכו׳ טעמו משום דסבירא ליה כר״ט דבאתה הולך לא ישלחנו ביד אחר אא״כ חלה ומ״ש רבינו דאפי׳ חלה לא ישלחנו ביד אחר דברי טעם הם קצת:] (נ) אבל אמר לו תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני וכו׳ משנה בפ׳ התקבל: (נא) כתב הרמב״ם אמר ליה תנהו לה ביום פלוני וכו׳ בפ״ט וכתב הרב המגיד שהיא תוספתא: (נב) וכך היא שאמרה לשליח קבל גיטי במקום פלוני עד הוי גט משנה בפרק התקבל וכתב הרב המגיד בפ״ט ופשוט הוא שאף באשה אם א״ל הרי הוא במקום פלוני שאינה אלא מראה מקום לו וכן בבעל וכתב עוד בדין הבא לי במשנה ובספרים שלפנינו כתב הבא לי גיטי ממקום פלוני ורבי׳ גורס למקום פלוני ושני הדברים אמת: (נג) אמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני ופעמים תמצאנו במקום אחר וכו׳ שם בפרק התקבל משנה התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ופריך בגמ׳ וגיטא מיהא הוי והאמרת רישא לא הוי גיטא לא צריכא דאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל והכי קאמרה ליה מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקיל מיניה גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא ופירש״י דהכי קאמר לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם וכתבו התוס׳ וא״ת ואם אינה רוצה שיהא גט עד מתא מחסיא גם כשיגיע למתא מחסיא לא יהא גט דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי כמו טלי גיטך מע״ג קרקע ואי מיירי כשהבעל עושהו שליח להולכה עד מתא מחסיא ושם הוי שליח לקבלה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וי״ל דמיירי דא״ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבליה (כו׳ אי) נמי מבבל ועד מתא מחסיא הוי הכא שליח לקבלה והוי כאומר לאשה הרי זו גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל׳ יום. והר״ן כתב התירוץ הב׳ לבד וכתב עוד שלדעת האומרים שהאשה עושה שליח להולכה ולקבלה אתי שפיר שמשעה ראשונה נעשה שליח להבאה מחמת האשה וכי מטי מתא מחסיא הוי שליח (קבלה שלה) ורבי׳ סתם הדברים סתם ולא פי׳ כדברי תירוץ ראשון אי משום דס״ל כתירוץ ב׳ שמתיישב יותר ואי משום דסבירא ליה שהאשה עושה שליח להבאה כמבואר בסי׳ ק״מ: (נד) אמר הבעל טול ממנה חפץ פלוני אם לא הקפיד שיטול ממנה החפץ תחלה וכו׳ בפרק כל הגט (גיטין כט.) תנן המביא גט וחלה הרי זה משלחו ביד אחר אם אמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמרינן בגמרא דכולי עלמא היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיניה גיטא כ״ע לא פליגי דגיטא מעליא הוא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל חפץ רבי יוחנן פוסל בו וכל שכן בשלוחו וריש לקיש מכשיר בשלוחו וכל שכן בו ופירש רש״י ויהבה ליה חפץ. לההוא שליח שני: דכולי עלמא לא פליגי. דהוי גיטא דאף ע״ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחותא דגיטא לא בטל ככל שלוחי גיטין שיכולין לעשות שליח דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דגט אינו תלוי בחפץ דאיפשר שילך ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הילכך אפי׳ שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קבל החפץ ואח״כ נתן: ואזל איהו ויהיב לה גיטא ברישא. דכי א״ל שקול חפץ ברישא קפיד איהו שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו החפץ ולרדותה בעיגונא עד שתתן הילכך הגט תלה בחפץ בדבר זה וזה אם שינה נעשה כמי שא״ל אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעלייה הילכך רבי יוחנן פוסל בו בשליח ראשון וכ״ש בשלוחו הילכך תנא במתני׳ לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשני לא ימסור לו דברים כהוייתן או השני לא יהיה מדקדק בהם ויהא משנה ומיפסל גיטא ור״ל אכשר וכו׳ קסבר לאו קפידא היא אלא אורחא דמילתא קא״ל עכ״ל גם הרי״ף כן פי׳ דכ״ע היכא דאמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה ושלח השליח גט ביד אחר והלך אותו האחר ונפק אתתא לאפי׳ ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיניה גיטא כ״ע לא פליגי דגיטא מעליא הוא וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ט דאין חילוק בינו ובין שלוחו דאף שלוחו אם נטל החפץ תחלה ואח״כ נתן לה הגט כשר והתוס׳ הקשו על פי׳ זה והעלו שנראה לריב״א דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל רבי יוחנן נמי כשמשלח ביד אחר אפי׳ אם לא שינה שליח השני מדעת הבעל ונטל ממנה החפץ קודם נתינת הגט דכיון שתולה נתינת הגט בחפץ כל מה שמשנה מדעת הבעל בחפץ נפסל הגט וה״פ ר׳ יוחנן פוסל בו בשליח ראשון כששינה וכ״ש בשלוחו ואפי׳ בלא שינוי ולא ישלחנו ביד אחר אפי׳ לא ישנה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר פי׳ ביד השליח השני וגם הרא״ש הקשה על פירש״י והעלה כפי׳ ריב״א והרחיב ביאור הדברים יותר שכתב וז״ל ופי׳ ריצב״א היכא דנפקה לאפיה של שליח ראשון ויהבה ליה חפץ והדר שקלה גיטא משליח שני ולכך יצתה לקראת הראשון ונתנה לו החפץ כדי שלא יעכב השני מלתת הגט עד שתתן לו החפץ ואז יבטל הגט דכ״ע לא פליגי דגיטא הוי כי פליגי כלומר בין בו ובין בשלוחו היכא דא״ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא אם שינה ונתנה הגט תחלה רבי יוחנן פוסל בו וכ״ש בשלוחו ומתני׳ איירי כגון דשקיל מינה חפץ והדר יהיב לה גיטא בו כשר ובשלוחו פסול לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ונמצא שלא נתקיים שליחות החפץ עד שיגיע החפץ ליד השליח הראשון ובההיא שעתא כבר הגט בידה ואינו גט כיון שלא היתה מגורשת כשהגיע הגט לידה ויקחנו מידה ויחזור ויתננו לה אחר שהגיע החפץ ליד השליח הראשון עכ״ל וכתב עוד הרמב״ם בפ״ט שאפי׳ א״ל תן לה וקבל ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ורבינו הוסיף בדברי הרמב״ם ואח״כ קבל ממנה החפץ לפי שכיון שהטעם שלא ישלחנו לכתחלה ביד אחר הוא כדי שלא יהא פקדון ביד אחר אפי׳ באומר בפי׳ ואח״כ קבל ממנה החפץ היא ופשוט הוא: (נה) ומה שכתב רבינו ואדוני אבי ז״ל כתב כסברא ראשונה חוזר על סברא שכתב תחלה דכי יהבה חפץ לשלוחו אע״פ שלא שינה אינו גט אבל לענין מ״ש בשם הרמב״ם שאפי׳ א״ל תן לה הגט ואח״כ קבל החפץ שלכתחלה לא ישלחנו ביד אחר אין הוכחה ברורה בדברי הרא״ש שחולק על זה אלא מדלא פי׳ כן בדבריו אלא כתב ומתני׳ איירי כגון דשקיל מינה חפץ והדר יהיב לה גיטא משמע ליה דמתני׳ דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא בדא״ל שקול חפצא והב גיטא הוא הא אילו אמר ליה הב גיטא ושקול חפצא הרשות בידו לשלחו ביד אחר:
[בדק הבית: ומ״ש רבינו בשם הרמ״ה ה״ה בכל תנאי שהתנה הבעל אם השליח וכו׳ כן נלמד ממ״ש רש״י:]
כתב הריב״ש בתשובה סי׳ ש״ו שנשאל על שטר שליחות שכתוב בו שהבעל צוה לשלוחו שלא יתן הגט לאשה אלא אחר שתמחול לו כל זכות שיש לה אצלו מחיוב כתובתה ולפי פי׳ הרמ״ה והרא״ש היה איפשר לומר שלא היה יכול שליח הבעל לעשות שליח אחר עם שלפי פירש״י והרי״ף והרמב״ם אין חשש בדבר וגם לדברי הרמ״ה והרא״ש יש לחלק והחילוק נראה לעינים לפי שבנדון זה הרי ביאר ונתן רשות לשלוחו לעשות שליח ושליח שליח עד כמה והשיב יש אתי פרטי דברים דפריט הרמ״ה במסכת גיטין ובביאור כתב דכל שהקפיד הבעל ואמר טול ממנה והדר הב לה גיטא לא ישלחנו ביד אחר שמא ישנה אותו שני ואם שלח ביד אחר ולא שינה השני הוי גיטא והיינו דאמרינן לגמרא היכא דנפקה לאפיה וכולי דכולי עלמא לא פליגי דגיטא מעליא הוא ופי׳ הוא ז״ל לאפיה דשליח שני כפירש״י וכתב עוד וכן הדין באל תגרשנה אלא בימין דאי שוי שליח ואזל שליח שני ויהיב בימין כקפידיה דבעל הוי גיטא אמנם בנדון זה אין אנו צריכין לזה כיון שהבעל נתן רשות לשליח למנות כמה שלוחים דכיון דאיהו לא קפיד אנן לא קפדינן כמו שכתבתי ואין כאן בית מיחוש ומטעם זה לא היה צורך לחלה ולא לאונס אחר ואפי׳ עד כמה שלוחים דכולהו מכח בעל קא אתו וכן אף אם השליח הראשון לא צוה לשני בביאור לבלתי תת הגט עד ישיג מחילת הכתובה כמו שצוה הבעל אין בכך כלום שהרי הוא ממנה אותו מכח שטר שליחותו של בעל המזכיר מחילת הכתובה והרי הוא כאילו הזכיר לו כן השליח הראשון לשני ועוד שכיון שהבעל לא הקפיד להתנות בזה ר״ל שיצוה כן השליח הראשון לשליח השני שימנה תחתיו אלא נתן לו רשות סתם למנות שליח שני גיטא מעליא הוא כל שהשליח הב׳ קיים קפידתו דבעל ונראה שאף במי שלא נתן רשות בפי׳ לשליח למנות אחר כדינא דמתני׳ וא״ל שקול מינה חפץ והב גיטא שאין לו למנות שליח לכתחלה שמא לא יזכור לצוות כן השליח הראשון לב׳ וכן שמא ישנה השליח הב׳ מ״מ אם מינה השליח הראשון שליח וא״ל הב לה גיטא ואת דבר החפץ לא הגיד לו או שהגיד לו והחליף וא״ל הב גיטא ושקול חפץ עכ״ז גיטא מעליא הוי כל שהשליח השני נטל החפץ ואח״כ נתן הגט וזהו לשון הגמרא היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ ה״ל למימר היכא דשקיל מינה חפץ אלא שהכוונה היא שאפי׳ אם השליח השני לא ידע כלל מענין החפץ לפי שהשליח הראשון לא הגיד לו דבר ממנו או שהחליף והקדים בין מוקדם ומאוחר אלא שהאשה מעצמה נתנה לו החפץ ראשונה מיראתה פן הקפיד הבעל בזה גיטא מעליא הוא שהרי נתקיימה קפידתו של בעל מ״מ עכ״ל:
וכתב עוד שם בסי׳ שי״ז מה ששאלת אם יש בכלל הכתובה מתנה לחוד ואם תקרע הכתובה אם יקיים רצון הבעל תשובה הלא ידע מחלוקת המפרשים במה שאמרו בר״פ אע״פ (כתובות נד:) תנאי כתובה ככתובה דמי ובנדון זה נראה שהנדוניא בכלל אפי׳ לדעת הרמב״ם אף ע״פ שדעתו שאפי׳ במוחלת כתובתה אין הנדוניא בכלל אלא התוספת לפי שבנדון זה האריך לומר כל זכות שיש לה אצלו מחמת חיוב כתובתה וכוונת לשון זה כל מה שנתחייב לה בשטר כתובתה אבל מתנתה אינו כלל בענין זה כמו שאין נכסי מלוג בכלל לשון זה ואפי׳ היה חוב שחייב לה הבעל מנכסי מלוג זה נ״ל ברור בדין שבין האשה והבעל לענין ממון אבל לענין הגט להוציא מידי כל ערעור טוב שתמחול האשה קודם קבלת הגט באותו לשון בעצמו הכתוב בשטר השליחות ושיעשה מזה שטר לראיה ויזכירו כן במעשה ב״ד מהתרת האשה וכן אני נוהג לעולם בתנאי כאלו לקיימם ככתבם וכלשונם ואחר נתינת הגט תוכל האשה לתבוע מתנתה על נכסי בעלה ומה ששאלתם אם יתקיים רצון הבעל בקריעת הכתובה נ״ל דלא נתקיים רצון הבעל מב׳ טעמים האחד שאף ע״פ שתקרע הכתובה קרע ב״ד כיון שלא מחלה אותו עדיין תוכל לתובעו בגט כדין מלוה ע״פ ואף ע״פ שבמקום שכותבין כתובה לא תגבה בגט ואין עמה כתובה זהו מפני שיכול לטעון פרעתי ובכאן אינו יכול לטעון כן אא״כ ירצה לשקר ועוד שהיא יכולה להשביעו על זה שבועת היסת והב׳ שאף אם נאמר שנמחלה הכתובה בקריעה מ״מ עדיין ישאר לה זכות עליו מחמת חיוב מזונות מכל אותם שנים שעמד במ״ה אם פסקו לה מזונות ולוותה ואכלה שיש לו לפרוע חובה ומחמת תנאו שהתנה שתמחול כל זכות שיש לה עליו מחמת חיוב כתובה צריכה למחול הכל שהרי מה שנתחייב לה בכתובה הוא חיוב זה עכ״ל:
(נו) כתב הרמב״ם אפי׳ לא אמר קח החפץ ואח״כ תן הגט אלא אמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא וכו׳ ואם שינה אינו גט כך מצאתי בגירסא ישנה ואע״פ שלא כתב הרמב״ם בלשון הזה ממש מ״מ מאחר שכתב דבקח החפץ ותן הגט אם שינה אינו גט תפס רבינו כוונתו כתוב ובגירסאות דידן כתב הרמב״ם אפי׳ לא אמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא וכו׳ כלומר אפי׳ אמר תחלה תן גט וקח החפץ כל שהזכיר לו החפץ דעתו שיקח החפץ תחלה אא״כ א״ל בהדיא ואח״כ טול החפץ דומיא דהב זוזי ושקול שטרא דפרק הכותב (כתובות פה.) ולפי זה אין לגרוס הרמב״ם דהא איפכא כתב בפ״ט דכל שהזכיר נתינת הגט תחלה ה״ל כאילו אמר ואחר כך שקול חפצא אלא הרמב״ן בנון גרסינן שסברא זו כתב בשמו הר״ן בפרק כל הגט וה״ה בפ״ט מה׳ גירושין אף ע״פ שאין דברי הר״ן מבוררים שם וכמדומה שטעות סופר יש שם מ״מ משמע מתוך דבריו שסברת הרמב״ן הוא דאפי׳ הב לה גיטא ושקול חפצא הויא קפידא אבל דעת התוס׳ בפרק כל הגט דבאומר הב גיטא ושקול חפצא ליכא קפידא כיון שהזכיר נתינת הגט תחלה וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ט מהלכות גירושין דלא הויא קפידא לעכב אלא דוקא באומר שקול חפצא והב לה גיטא ומדברי הר״ן בפרק כל הגט משמע דאפי׳ בא״ל שקול חפצא והב לה גיטא לא הוי קפידא עד שיאמר והדר הב לה גיטא ודייק כן מדאמרינן בגמרא והדר הב לה גיטא: (נז) שליח המביא גט מא״י נותנו לה ומתגרשת בו וכו׳ משנה פ״ק דגיטין (דף ב.) המביא גט בא״י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ופירש״י אם יש עליו עוררים שהבעל מערער שהוא מזוייף ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר ובגמ׳ ערער כמה אילימא ערער חד והא א״ר יוחנן אין ערער פחות מב׳ ואלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר ואפי׳ נתקיים בחותמיו מאי הוי הא תרי ותרי נינהו ואוקי אתתא בחזקת נשואה אלא ערער דבעל וכתבו התוספות וה״ה ערער דלקוחות שבאה לטרוף כתובה מהם כדאיתא בירושלמי ומשמע מדברי הרא״ש שאין ערעור דלקוחות האומרים מזוייף הוא מעכבה מלישא שכתב שם בפ״ק דגיטין וז״ל וה״ה ערער דלקוחות אם באת לטרוף כתובה מהם כדאיתא בירושלמי ומיהו בשביל ערעור דלקוחות לא אסרינן לה להנשא אבל בערעור דבעל אסורה לינשא עד שיתקיים בחותמיו אבל בלא ערעור דבעל מותרת לינשא ולא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים והיא עצמה לא תזייף לקלקל עצמה אבל להוציא ממון מיתומים ולקוחות חיישינן לזיופא אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לנכסי׳ דכיון דשרי לינשא גבי נמי כתובתה מבני חרי דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תיטלי מ״ש ליכי עכ״ל ומשמע לרבינו דכיון שכתב הרא״ש דלהוציא מעות מיתומים ולקוחות חיישינן לזיופא משמע דאפי׳ לא ערערו לקוחות אנן טענינן להו וליתמי דילמא מזוייף הוא ולכן סתם רבי׳ דבריו וכ׳ אבל לא ממשעבדי וכן דעת הר״ן דאנן טענינן ללקוחות וליתמי אפי׳ אם אינם עוררים. כתב הרמב״ם בפ״ז בא הבעל ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עידיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת אבד הגט ה״ז ספק מגורשת וכתב ה״ה משמע דכשלא נתקיים מחזיקה הרב כא״א גמורה והולד ממזר גמור מן התורה ונראה שהוא סבור דאע״ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי מזוייף והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמידנה על חזקתה שהיא א״א אבל כשאבד הויא ספק מגורשת דדילמא אי הוה גט קיים היה מתקיים בחותמיו ויש מי שכתב דבכל גוונא דיינין לה בספק מגורשת עכ״ל ונ״ל דכשלא נתקיים אין דעת הרמב״ם שיהיה בטל לגמרי דא״כ ה״ל לכתוב סתם ה״ז בטל אלא כוונתו לומר שהוא קרוב לודאי בטל כיון שחזרנו על קיומו ולא נודעו עידיו כלל ומ״מ כיון שאיפשר שיתקיימו עידיו אינה ודאי א״א ונ״מ לאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דחיישינן לה: (נח) לפיכך נשים שהם בחזקת ששונאות וכו׳ בפ״ב דגיטין (כג.) תנן שנשים הללו נאמנות להביא את גיטה ופריך בגמרא והתניא אינן נאמנות ושני אביי כאן בא״י כאן בח״ל בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר לקלקולא קא מיכווני לא מהימני בח״ל דאי אתי בעל לא משגחינן ביה מהימני ואע״ג דרב יוסף פליג התם ואמר איפכא כאביי קי״ל דתניא כוותיה ורב אשי נמי אמר דמתני׳ כוותיה דיקא וכן פסקו הפוסקים:
כתב הרמב״ם בפ״ז וצרתה אפי׳ היתה צרתה נשואה לאחר וכתב ה״ה שכן נלמד ממתני׳ דהאשה שלום וכתב עוד הרמב״ם ויבמתה אפי׳ היתה אחותה וכתב ה״ה דהכי איתא בירושלמי:
(נט) וכתב הרמ״ה ואם אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו׳ הר״ן בספ״ג כתב שדעת הרמב״ן כדעת הרמ״ה ושהרשב״א חלוק עליו דאיהי לאו דינא גמירא וכיון דכולהו כי אתו בארץ לא קפדינן בין אמר ללא אמר וכי אתי בעל משגחינן ביה אף זו סבורה שאע״פ שאמרה בפני נכתב וכו׳ אין בכך כלום ואי אתי בעל ומערער אכתי משגחינן ביה וסבורה לקלקולא הילכך בין כך ובין כך לא מהימנא וה״ה כתב ג״כ שתי הסברות בפ״ז ולא הכריע: (ס) עשתה שליח לקבלה בעדים והגט יוצא מתחת ידו וכו׳ כך כתב הרמב״ם בפי״ב וכתב ה״ה שכן נמצא להרי״ף בתשובה שאין השליח נאמן אלא כשמודה הבעל שכתבו אלא שבתורת פקדון נתנו לה אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בעידי חתימה שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאשה אינה נאמנת בלא עידי חתימה ומסירה אם טען הבעל מזוייף הוא כך שליח אינו נאמן וכ״כ הרשב״א ג״כ בפרק התקבל:
(סא) ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו לו בתורת גירושין וכו׳ בפרק התקבל (גיטין סד.) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהלה בעל ופירש״י בעל אומר לפקדון. גט שנתון ביד שליש ובעל אומר לפקדון הפקדתי בידך ושליש אומר לגירושין נתתו לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי כתב הרשב״א ואין כוונת הרב לומר שהוא נאמן לומר שליח קבלה אני דע״כ שנים שיאמרו בפנינו אמרה צריכא אלא כוונת הרב לומר דרב הונא ורב חסדא בשהגט יוצא מתחת ידו ובשליח קבלה ושליח אומר שליח קבלה אני ואלו עידי ולגירושין קבלתי והר״ן נראה שתפס דברי רש״י כפשטן דבאין עדים שהוא שליח קבלה מיירי ולפיכך כתב שהקשו עליו ופירשו דאפי׳ רב חסדא לא קאמר אלא בדאיכא סהדי שהוא שליח קבלה וכ״כ התוספות והרא״ש דמיירי בשיש שנים שמעידים דשויתיה האשה שליח קבלה וכן משמע מדברי רבינו דביש עדים שהוא שליח קבלה עסקינן שמ״ש ואם הוא מודה שכתבו וכו׳ ארישא דמילתא קאי דהיינו עשתה שליח לקבלה בעדים וכ״כ רבינו ירוחם בפ״ג ונסתפק הר״ן לרב חסדא דאמר שליש נאמן דהא הימניה אם הוא לומר שתהא מגורשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה עמו מתוך שבידו ליתנו לה אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה ואע״פ שאין האשה עמו ודאי לא דהא לא הימניה אלא מה שבידו או שמא אין הבעל מדקדק בשעות אלא כיון שהוא יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא שליח קבלה שתתגרש מעתה וכתב עוד וכן לדברי רש״י יש לי לומר שכיון שבשעה שבאו לב״ד קודם שאמר הבעל לפקדון היה יכול ליתנהו לאשה והאישה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר שליח קבלה הייתי ולקבלה נתתו לי ונאמן בכך להתגרש משעה זו אבל משעה ראשונה ודאי לא עכ״ל ופירש״י דהב״ע כשהאיש והאשה יחד בעיר וכ״כ התוספות והרא״ש והרשב״א משום דאי לא תימא הכי לרב הונא דאמר בעל נאמן א״כ מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ״ה דצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו אלא ודאי הכא בשהאיש והאשה יחד בעיר ומ״ה אמר רב הונא בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ואפי׳ בכי הא אמר רב חסדא דשליש נאמן וכתבו עוד דרבא ורב ששת דמצרכי לומר בפני נכתב ובפני נתתם מערסא לערסא או משכונא לשכונא ס״ל כרב חסדא דאמר שליש נאמן אפי׳ בעיר אחת א״נ התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו דליכא למימר דלדידה הוה יהיב לה והר״ן ג״כ כתב כדבריהם דכשהאיש והאשה בעיר אחת עסקינן וכתב עוד א״נ דכי אמר רב הונא בעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדידה הוה מסר אבל בשליח הולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד א״נ דכי קאמר רב הונא בעל נאמן דוקא שהוא עדיין ביד שליח אבל משהגיע הגט לידה שוב אין הבעל נאמן אע״פ שאינה טוענת ברי עכ״ל וחילוק אחרון שכתב הר״ן לחלק בין כשהוא עדיין ביד שליש לכשהגיע לידה הזכירו הרשב״א וכתב שאינו מחוור בעיניו ולפי דבריו משמע דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בין בטוען שליש שהוא שליח קבלה בין בטוען שהוא שליח הולכה הוא וק״ל שכתב הר״ן אבל נמצא להרי״ף בתשובה שפירש שמועתינו בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה ואפ״ה לרב הונא בעל נאמן ומאי קמ״ל הר״ן לדעת הרי״ף הא כל שאר מפרשים נמי הכי ס״ל ואיפשר דלהרי״ף בתשובה פלוגתייהו בשליח הולכה אבל בשליח קבלה לכ״ע שליש נאמן ולשאר מפרשים פליגי בתרוייהו וכ״כ רבי׳ ירוחם דאיפשר דלדברי הרי״ף בתשובה בשליח קבלה מודה רב הונא ועי״ל דמשום דהר״ן מתרץ באחד מהתירוצים דרב הונא לא פליג עליה אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה לרב חסדא וכמו שכתבתי בסמוך מש״ה כתב דהרי״ף בתשובה כתב דבשליח הולכה פליגי ואמאי דאמר רב חסדא שליש נאמן דהא הימניה פירש״י דנאמן משום דאי בעי עביד ביה מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה והתוס׳ והרא״ש חלקו עליו וכתבו דאפי׳ בדליכא מגו הימנו רבנן לשליח ואפי׳ אומר הבעל שנתנו לו בפני עדים מ״מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למדינת הים ומשמע מדברי הרשב״א שלדברי התוס׳ אפי׳ עדים מעידים דלפקדון יהביה ניהליה שליש נאמן דכיון שהיה יכול שליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפי׳ במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר מק׳ עדים ופסל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הוא לגירושין קודם שבאו העדים וכ״כ הוא ז״ל בהדיא בתשובה דשליש נאמן אפי׳ במקום עדים דהא הימניה וגם רבינו ירוחם בח״ג כתב בשם התוספות דאפי׳ יש עדים דלפקדון נתנו לו נאמן שליש וכ״כ בתוס׳ והרא״ש ומיהו כתב דמילתא דתמיה הוא אי מהימן אפי׳ במקום עדים ואמאי דאמרינן בעל אומר לפקדון כתבוה התוספות הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפקדון משמע מדבריהם דבהא אפי׳ רב הונא מודה דשליש נאמן כיון דלא שייך טעמא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה וזהו שכתב רבינו ודוקא כשטוען דלפקדון נתנו לה אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו וכו׳ ובעיקר מחלוקת רב חסדא ורב הונא פסק הרי״ף כרב חסדא וכן דעת הרמב״ם בפרק י״ב (דבעל) [דהשליש] נאמן בין גט יוצא מיד שליש בין שהוא יוצא מיד האשה וכתב הרא״ש שאין נ״ל ראיית הרי״ף ושכך הקשה עליו רבינו אפרים ומשמע לרבינו דהרא״ש ורבינו אפרים ס״ל דהלכה כרב הונא ועוד שכתבו הרשב״א והרא״ש שהרמב״ן העיד שראה בנוסחא ראשון של הרי״ף מכתיבת ידו שהלכה כרב הונא שכיון שלא נתגלה לנו טעמו של הרי״ף ראוי להחמיר כדבריו הראשונים וכמו שפסק ר״ת ולפיכך סתם רבינו הדברים כדעת רב הונא:
[בדק הבית: ומ״ש רבינו שלכן טוב ליזהר שלא לגרש ע״י שליח כשהבעל והאשה שניהם בעיר וכו׳ מתבאר מדברי התוס׳ והרא״ש והרשב״א שכתבתי דבשליח הולכה נמי טוב ליזהר:]
(סב) ומה שכתב רבינו דלהרמב״ם שליח נאמן אפי׳ אין הגט בידו לא מצאתי לו שכתב כן בהדיא ואעפ״י שכתב בפי״ב שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה בפני עדים וכו׳ בא הבעל וערער שלא נתנו יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יוצא מתחת יד שלוחה וכו׳ וכתבו רבינו בסמוך איפשר דשאני התם שהוא טוען מזוייף הוא או שלא נתנו אבל אם היה טוען לפקדון נתתיו מנ״ל דסבר הרמב״ם דשליח נאמן אע״פ שה״ה כתב על לשון זה דהיינו כרב חסדא וכיון שיש עדים שהיה הגט בידו אין בו חשש כלום אבל לרב הונא איכא למיחש שלא יאמר הבעל לפקדון מסרתי בידו מ״מ אינו מוכרח ולפי האמת לדעתי לא היה צריך רבינו לכתוב דלהרמב״ם שליח נאמן אפי׳ אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו כיון דשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו:
ומה שכתב עוד רבינו וי״א דוקא שהגט ביד האשה וכו׳ כ״כ הרא״ש שם בפרק התקבל וטעמא משום דאם אינו בידה ליכא מגו ואי משום שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כיון דאיכא שליש דמסייע לה מעיזה והקשה הרא״ש על פירוש זה וכתב ואיפשר דאפי׳ הגט ביד שליש מהימנא דכיון דלא מסייע לה אלא שליש לחודיה אינה מעיזה והאי דקאמר מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהלי ה״ק נתנו לי והפקדתיו ביד שליש ואע״פ שהרא״ש כתב פי׳ שני בלשון איפשר מאחר שראה רבינו שהקשה על פי׳ ראשון משמע ליה דסבר דפי׳ שני עיקר אבל רבינו ירוחם בח״ג כתב דפי׳ ראשון עיקר: (סג) נאבד הגט והיא אומרת שקבלתו מיד השליח כראוי וכו׳ גם זה שם בפרק התקבל בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב׳ אמאי וליהמניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה וליהמניה לבעל דא״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מי קאמר גירשתי ולימא חזקה שליח עושה שליחותו כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא אבל לקולא לא וליהמנה מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ה״מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ופירש״י דבשליח להולכה עסקינן וע״כ צ״ל כן דאי בשליח קבלה מאי משני מי קאמר גירשתי הא כיון דאמר דמסרו לשליח קבלה הרי הוא אומר גרשתי ועוד מאי פריך ולימא חזקה שליח עושה שליחותו ורבינו ירוחם שכתב בח״ג פי׳ ויש עדים ששליח הוא השליח לקבלה לא דק ואע״פ שקבלתו מיד השליח כראוי הוא כעידי מסירה לדעת התוס׳ והרא״ש כמבואר בסי׳ קל״ג צ״ל לדעתם שעידי מסירה הלכו למ״ה או מתו שאם לא כן ובאו ויעידו:
[בדק הבית: ומ״ש רבינו כיון שאין עדים שראו הגט ביד האשה כלומר דא״כ כי אבד מאי הוי כיון שיש עדים שראו אותו בידו:]
(סד) ומה שכתב עוד רבינו דהוי ספק מגורשת ואם בעלה כהן אסורה לו וכו׳ כ״כ שם הרי״ף והרא״ש מדאמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו לחומרא וכתב הרמב״ם אפי׳ אמרה בפני נתנו לשליח לגירושין וכו׳ בפרק י״ב ופשוט הוא:
[בדק הבית: והוא נלמד מדאמרינן וליהימנה מדרב המנונא ובו׳ ה״מ היכא דליכא דמסייע לה:]
(סה) כתב הרמב״ם שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה וכו׳ ג״ז בפי״ב ומדברי ה״ה נראה דהרמב״ם לטעמיה דפסק כרב חסדא דאילו לדברי הפוסקים כרב הונא אם שלשתן בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתיו לו בתשובות הרשב״א סי׳ אלף רכ״ח שאלתם באשה שעשתה שליח קבלה והגיע לידה ע״י אחר שהעיד שבפניו נכתב ונחתם לשמה ובא ליד אותו שליח קבלה והביא שטר חתום בב׳ עדים שבא הגט ליד שליח קבלה ושהשליח קבלה מסרו לזה להגיעו לידה אבל אין אנו מכירין עידי השטר אבל הגט נתקיים בפנינו על פי שליח זה ועד א׳ שעמו שהעיד על חתימת עידי הגט תשובה מסתברא שהגט כשר ומותרת לינשא בו דלשמא לא נתנו הבעל לגירושין לא חיישינן דכל שמסור ליד זה והוא אומר לגירושין ניתן לי הוא נאמן לכ״ע ולא עוד אלא אפי׳ בא הבעל וערער ואמר לא מסרתיו אלא לפקדון זה שהגט בידו נאמן דקי״ל כרב חסדא דאמר שליש נאמן ולשמא לא נכתב ונחתם לשמה לא חיישינן דאין אדם עשוי לקלקל את אשתו בידי שמים וכדאיתא בירושלמי פ״ק דגיטין וכיון שכן למה נחוש לקיום לא חיישינן דהא איכא תרי דמקיימי ליה בחותמיו לשמה לא חיישינן לפקדון לא חיישינן ואילו הביאו שליח קבלה היה נאמן לומר לגירושין נתנו לי כמו שאמרה היא ואע״פ שלא הביאו השליח קבלה זה נאמן דלא גרע משליח הולכה שאילו רוצה לומר שליח הולכה אני נאמן להתירה השתא נמי נאמן לומר השליח קבלה נתנו לי להביאו לידה ועוד שמעיד ואומר בפני נכתב ובפני נחתם ונמסר ליד השליח קבלה שהוא נאמן משום האי מגו וכענין שאמרו בריש גיטין (ה.) בעא שמואל מרב הונא ב׳ שהביאו גט וכו׳ א״ל אין צריכין מה אלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וה״פ אף אנו נאמר כן אילו רצה זה לומר הבעל מסרו לי ובפני נכתב ונחתם מי לא מהימנא ואע״פ שאינו אומר שהבעל מסרו לו שליח הקבלה כאן לענין זה כבעל שהרי זה מעיד שנמסר לידו מיד מי שהיה בידו להחזיקה גרושה עכ״ל כתב ה״ר שלמה בן הר״ש בר צמח ז״ל בתשובה על אשה שמינתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בארץ רחוקה והשליח עשה שליח וקבל וקרע ושלח שטר עדות ליד האשה וחתימו ביה דייני איך קבל וקרע אלא שלא נתקיים השטר לנו בחותמיו דעתי שאין הקיום מעכב בשטר זה משום דקיום שטרות דרבנן הוא ומחלוקת ראשונים היא אי מעשה ב״ד צריך קיום וכיון שבמחלוקת היא תלויה והירושלמי אומר דמעשה ב״ד לא צריך קיום אע״פ שקצתם דחו ירושלמי זה מפני שהוא חולק על גמרתינו מההיא דעד ודיין אין מצטרפין כיון שהרי״ף והרמב״ם מפרשים אותה באופן שלא תקשה על הירושלמי על פי דרכם למדנו שאין מעשה ב״ד צריך קיום ונוספו עליהם רבוותא אחרים שסוברים כמותם ומחזרים לתרץ הירושלמי וגמרתינו כמו שתמצא בתשובות להרשב״א בחדושי קצת תלמידיו בפ״ב דכתובות אע״פ שמגדולי הראשונים סוברים דמעשה ב״ד צריך קיום כגון ר״ח והרמב״ן והרשב״א תלמידו בשעת הדחק כזו כדאי הם הרי״ף והרמב״ם ז״ל ובפרק קמא דנדה כתבו רוב המפרשים דכל בדרבנן ואיכא פלוגתא דרבוותא אמרי׳ מעשה ב״ד אין צריך קיום ומקילין עלה משום עיגונא ואע״פ שבחשן משפט כתוב שקיום ב״ד צריך קיום ההוא לענין ממונא איתמר דה״ל קולא לנתבע ואע״פ שהר״ף כתב שבשליחות שהאשה עושה לקבל גיטה מיד בעלה שצריך לקיים השטר והפליג להחמיר אף אנו נודה שלכתחלה ולרווחא דמילתא טוב הוא להתקיים אם איפשר אבל היכא דלא איפשר לא מעגנינן אשה מש״ה ובזה איפשר לקיים מה שכתב א״א ז״ל אלא שלפי זה שכתבתי דוקא במעשה ב״ד ולפי מה שכתב אדוני אבי ז״ל אף בשטר שאין בו מעשה ב״ד ולענין מעשה הייתי מניח סברתי וסומך על סברתו שכבר הורה זקן ומה שהשליח מינה שליח כתב הגאון שאין השליח יכול לעשות שליח אלא אם כן ניתן לו רשות כן כתבו תלמידי הרשב״א בפ״ב דקידושין עוד הוסיף הגאון דבשליח קבלה אפי׳ נתנה לו רשות אינו ממנה שליח וכ״כ הרמ״ה דשליח קבלה אינו יכול למנות שליח ואפי׳ נתנה לו רשות דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אבל הרמב״ם כתב בפ״ז מהלכות גירושין דשליח ממנה שליח ולא פירש ולא חילק כלל בין שליח האשה לשליח האיש והרב העיטור באות שי״ן ג״כ חולק על הגאון וכתב דכמו דשליח הבעל ממנה שליח אף שליח האשה ממנה שליח אפי׳ עד כמה ואף גדולי האחרונים חלקו על טעמו של הרמ״ה וכתבו דלא אמרינן מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אלא כגון שא״ל לחתום בגט שאינו יכול לומר לאחר לחתום אבל למנות השליח שליח אחר לא אמרינן הכי ולע״ד אני אומר דלא גרע אשה שאמרה התקבל לי גיטי מאשה שאמרה התקבל לי קידושי מיד פלוני וכשם שהיא יכולה למנות שליח לקבל קדושיה והשליח שליח מדרשת ושלח ושלחה כדאיתא בפ״ב דקידושין (קידושין מא:) הכי נמי יכולה למנות שליח לקבל גיטה והשליח שליח דכולהו מדרשת דחד קרא נפקי ואיתקש הויה ליציאה כדאיתא התם ומאחר שהרמב״ם והעיטור והאחרונים מסכימים להתיר ראוי לסמוך עליהם אפי׳ לא היתה לנו ראיה כל שכן שראיה מבוארת היא לסמוך עליה. ואע״פ שכתוב בשטר שנמסר הגט ביד השליח והוא לא נמסר אלא ביד שליח השליח אין לפוסלו בזה כדאיתא בפר׳ כל הגט (כט:) כולהו מכח בעל קא אתו ה״נ אמרינן כולהו מכח אשה קא אתו שאילו בטלה האשה שליחות משליח הראשון אין שליחותו של שני כלום והא דמצרכינן בשליח דשליח הבעל שיתמנה בב״ד מהשליח הראשון התם היינו טעמא משום דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל בנדון שלפנינו שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אין צריך למנותו בב״ד ואע״ג דבשליח דבעל תנן דאינו ממנה שליח אא״כ חלה בנדון זה אע״ג דלא חלה היה יכול למנות שליח דבשליח דבעל הוא דמצרכינן הכי משום דחיישינן לקפידא דבעל משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטלינן שליחותייהו אבל הכא אנן סהדי דניחא לה שיקבלהו כל מי שירצה ובכל מילי דבעל חיישינן לקפידא משום דאמרינן בעי לצערה וכדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין עד:) גבי מעשה דצידון אבל באשה כזו שהיא עגונה ומבקשת לימלט כצפור מפח אין לחוש לקפידתה בזה והרשב״א כתב בפרק התקבל דבענין שליחות האשה היכא דקי״ל שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קולה והביא ראיה לדבריו ואע״פ שכתוב בשטר הלשון בלשון עדים וחתמו דיינין לא מיחזי כשיקרא שהרי בפ׳ השולח (גיטין לה:) גבי בפני כמה מבטלו אמרינן לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים ל״ש כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים וא״א ז״ל כתב בתשובה דאף בדיינים שייך לשון עדות מההוא דאמרינן בפ״ב דכתובות (כא:) מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא עוד ראיתי אחד מהגדולים נסתפק בגט כזה שכתב הב״ד שנמסר ביד שליח האשה שמא העדים עצמם שחתמו בגט צרפו ג׳ עמהם וחתמו במעשה ב״ד וחשש לזה שאין עד נעשה דיין ושאל על זה את פי הר״ן ולא זכינו לתשובתו אבל לע״ד נראה דלא שייך בזה עד נעשה דיין לפי שבמעשה הזה א״צ ב״ד ולא אמרינן הכי אלא בקידוש החדש דבעי ב״ד אבל בנדון זה א״צ ב״ד כלל אלא הודעת עדים שקבל ונקרע וכל היכא דלא צריכי לב״ד לא חיישינן לעד נעשה דיין ואחר כך מצאתי א״א שהאריך בתשובה להראות פנים שאפי׳ במקום שצריך ב״ד אין חוששין בנדון כזה לעד נעשה דיין ועוד אני אומר שאפי׳ היה בדבר חשש כל עוד שלא יודע לנו בפירוש שכן עשו אין בודקין אחריהם דב״ד בתר בי דינא לא דייקי והריב״ש כתב בתשובה סי׳ שפ״ח שפ״ט ש״ץ על מעשה ב״ד שהובא לפניו על שליח קבלה שקבל הגט בפניהם וקרעוהו והתירוה לינשא ויש בשטר טעיות מדקדוק הלשון מודה שאין הב״ד יודעים בטיב גיטין וקידושין ונסתפק שמא הדיינים היו עידי מסירת הגט כנראה מפשט לשונו ואין עד נעשה דיין ושטר מעשה ב״ד זה כאילו אינו ואין למדין ממנו כלל וכתב ע״ז להר״ן ז״ל והשיב לו דבכי הא אפי׳ לדברי המחמירים יכולים להיות דיינים דהא אמרינן בפי״נ (קיג:) ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו עושים דין ולמ״ד דבדיני ממונות בעינן הגדה הכא ע״כ היינו טעמא דכיון שהבעל דין מזכה בפניהם מעשה הבעל דין עצמו חשוב כהגדה ואף כאן כיון שהבעל גירש בפניהם הגדה מיקרי ויכולין הב״ד מעצמם לדון עליה ומה שאמרת שאע״פי כן יש לחוש שמא נמסר בלילה שהוא שעה שאינו ראוי לדון ואם אינם נעשים דיינים לב״ד טועין לא חיישינן אבל דעתו שהביא לחוש מפני שאיפשר שהדיינין מוחזקים שאינן יודעין בטיב גיטין וקידושין כראוי וכמו שכתבתי שלשונם מוכיח עליהם ובכגון זה יפה חששת שלא לראותו בלילה בלבד יש לחוש אלא לכמה פיסולים שאיפשר להזדמן בגט ואני לא אתיר אשה ע״פ מעשה ב״ד כזה שהיאך אסמוך על בני אדם שאינן יודעין בטיב גיטין מפני שהם כותבין שנתברר להם שכל עניני הגירושין נעשו כהוגן וכתיקון חכמים להתיר אשה העומדת בחזקת איסור ואנחנו היודעים ועדים שאינם כדאי שהיו הענינים הצריכים בגט מתבררים להן ע״כ: (סו) בעל שכתב גט לאשתו ואח״כ נתיחדה עמו וכו׳ כדלקמן סי׳ קמ״ח:
(סז) אבל אם שלחו לה על ידי שליח ונתייחד עמה וכו׳: (סח) כיון שהשולח גט ע״י שליח וכו׳ הוא חייב במזונותיה וכו׳ כן כתב הרמב״ם בסוף פ״ו ופשוט הוא בפ׳ אלמנה ניזונית (כתובות צז:) ומי שאחזו (עד.):
(סט) ואם מת קודם שיגיע לידה לא יתנהו לה זה פשוט בכמה מקומות דאין גט לאחר מיתה ואחד מהם בס״פ מי שאחזו (גיטין עו.) בטלו קודם שיגיע לידה הוי בטל פשוט במשנה בפרק השולח (גיטין לב.) נוסח ביטול שליחות גט כתב רבינו ירוחם בנכ״ד ח״ג: (ע) ומשבא לידה אינו יכול לבטלו ג״ז משנה שם ומ״ש אפי׳ חזר בו תוך כדי דיבור הוא ממאי דאסיקנא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכט:) דבכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממגדף ומקדש ומגרש וכ״כ הרשב״א בריש השולח והרמב״ם בפ״ו: (עא) ולכתחלה אין לו לבטלו אלא בפני שליח וכו׳ משנה בפרק השולח בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין ר״ג הזקן שלא יהיו עושים כן מפני תיקון העולם כלומר שהשליח שאינו יודע בביטולו מוליכו והיא ניסת בו:
(עב) אבל בדיעבד אפי׳ בטלו בפני שנים אחרים הוא בטל ג״ז שם בברייתא (לג:) פלוגתא דרבי ורשב״ג ואמר רבא אמר ר״נ דהלכה כרבי ואסיקנא דהלכתא כרב נחמן:
(עג) וא״צ לבטלו בפני ג׳ ג״ז שם בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני ג׳ וכתבו התוס׳ והרשב״א והר״ן דנ״מ לדידן דקי״ל כרבי דאם בטלו מבוטל וכתבו הרי״ף והרא״ש דקי״ל כרב נחמן וכ״פ הרמב״ם בפ״ו וכן דעת הרשב״א ז״ל. ומשמע מהכא שאם בטלו בפני א׳ שאינו מבוטל וכן כתבו התוס׳ והרשב״א וכן משמע גם מדברי הרמב״ם בפ״ו מיהו ה״מ במבטל בפני אחרים אבל במבטל בפני השליח בין על ידי עצמו בין ע״י שליח או במבטל בפני האשה מבוטל הוא אפי׳ אין שם שום עד כן משמע מדברי הרמב״ם בפ״ו וכ״כ רבינו בסמוך וכ״כ התוס׳ שם לחד תירוצא גבי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וצ״ל דהיינו כשהשליח או האשה מודים שבטלו הא לאו הכי פשיטא דאין בעל נאמן אבל רבינו ירוחם כתב בח״ג שאם הלך השליח לבטל שליחות הגט צריך לבטל בפני ב׳ אחרים כי השליח הוא במקום בעל משמע דס״ל דבין כשמבטל בפני השליח בין כשמבטל שלא בפניו לעולם צריך לבטל בפני שנים ובירושלמי בריש השולח הלך השליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני ב׳ והשליח עולה משם השנים וזה שלא כדמשמע מדברי הרמב״ם ודוחק לפרש דבשהלך השליח לבטל וביטלו שלא בפני האשה ושלא בפני שליח הגט: (עד) שלחו ע״י עשרה יכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה וכו׳ גם זה שם בפרק השולח (שם) ת״ר אמר ליה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב״ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה. ואיתא תו התם ברייתא אחריתא אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב״ג אומר אינו יכול ואוקמה רב אשי בעידי הולכה ואמר רבא א״ר נחמן הלכה כרבי בשתיהן ואסיקנא דהלכה כרב נחמן ופירש״י יכול. מותר לבטל ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואינו עובר על תקנת ר״ג משום דכיון דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמים וכשאותם שלא בטלם יכתבו ויתנו גט שפיר דמי ואמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רבי סבר לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי לה ליכתבו וליתבו ורשב״ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו א״א לעלמא וכ״כ התוס׳ והרשב״א והר״ן והרא״ש דיכול לבטל זה שלא בפני זה אפי׳ לכתחלה ואינו עובר על תקנת ר״ג כי לא נמנה לתקן על זה לפי שאין הדבר יכול לבא לידי קלקול אבל להרמב״ם בפ״ו שכתב אמר ליה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל גט זה שלא בפני זה ואפי׳ בפני שנים אחרים צ״ל דלאו לכתחלה קאמר אלא לומר שאם בטלו מבוטל מדכתב ואפי׳ בפני ב׳ אחרים והא ודאי אינו מותר לבטלו בפני שנים אחרים ופלא בפני השליח:
[בדק הבית: ומיהו הרמב״ם כתב עוד שם שלח הגט ביד שנים ה״ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ופשט לשון זה משמע דלכתחלה יכול לבטלו וכתב עוד הרמב״ם אפי׳ י׳ היו משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט:] ופירש״י דברייתא דאמר לשנים תנו גט לאשתי פליגי נמי בשליחות שבטלה מקצתה אם בטלה כולה וכ״כ הר״ן:
(עה) ואפי׳ לא בטל כל אחד ואחד בפני שנים מן השוק אלא שבטלו בפני שליח לבדו מותר לכתחלה כבר כתבתי בסמוך שכך הוא דעת התוס׳ לחד תירוצא ושכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ו ושרבינו ירוחם חולק על זה וסובר דאפי׳ בטלו בפני השליח עצמו אינו יכול לבטלו לכתחלה אלא בפני שנים אחרים:
(עו) אותן שבטל שליחותן בטל וכו׳ פשוט הוא:
(עז) ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה וכו׳ נפיק מיניה חורבא דזמנין דבטיל לכולהו שלא בפניהן וכו׳ לשון זה קשה בעיני דמאי איריא לבטל את כולן שלא בפניהם אפי׳ אחד מהם שלא בפניו אסור לכתחלה משום דנפיק מיניה חורבא ואין לפרש דהב״ע בשא״ל כולכם כתובו ומאי שלא יבטל שליחות כולם דקאמר שלא יבטל שליחות דכולכם דא״כ מאי דכיון דאפי׳ אם בטל לכולן כו׳ וזימנין דבטל לכולהו כו׳ ומיהו אם עבר וביטל כולן דקאמר למה לי ביטול כולן הא בביטול אחד מהם נתבטלו כולם:
(עח) ול״ש עשאן שלוחים לכתוב וליתן הגט וכו׳ כבר כתבתי בסמוך דאיפסקא הלכתא בגמ׳ בהדיא כר׳ בא״נ כתבו גט לאשתי דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וס״ל לרבי׳ דה״ה לפלוגתא דשליחות שבטלה מקצתה דמאי שנא וזה דעת הראב״ד בהשגות ודעת הרמב״ם שכתב דכיון שבטלה שליחות קצתם נתבטלו כולם הוא לומר דאע״ג דבעדות שבטלה מקצתם קי״ל כרבי בשליחות שבטלה מקצתה לא קי״ל כוותיה דכיון דאפשר לאיפלוגי בין עדות לשליחות כיון שהוצרכו רבי ורשב״ג לחלוק בשניהם לא נקטינן כר׳ במקום רשב״ג אלא היכא דאיתמר כך כתב הר״ן:
(עט) ומה שכתב רבינו אפילו עשאם כולם שלוחים ביחד מפורש שם בברייתא דכשעשאם שלוחים זה אחר זה אפי׳ לרשב״ג יכול לבטל זה שלא בפני זה וא״כ לא פליגי אלא בעשאן שלוחין ביחד וקי״ל כר׳:
(פ) וא״א ז״ל כתב כסברא ראשונה לא כ״כ בהדיא שהרי לא כתב פלוגתא דרבי ורשב״ג באומר לשנים תנו גט לאשתי וגם לא כתב פלוגתא דעדות שבטלה מקצתה אלא רבינו דייק מדשתק דאם איתא דשאני ליה בין עדות שבטלה מקצתה לשליחות שבטלה ה״ל לפרושי בהדיא: (פא) בד״א שהוא בטל כשבטלו בפירוש אבל גילה דעתו שחפץ בביטולו וכו׳ שם בפרק השולח (גיטין לד.) פלוגתא דאביי ורבא ואסיקנא דהלכתא כאביי דאמר גילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא:
(פב) ומה שכתב ולא עוד אלא אפי׳ היה מחזר לרוץ אחר השליח וכו׳ פשוט שם בראש הפרק (לב.) דתנן אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו פריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דמהדר עליה מעיקרא לבטולי מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ״ל. כתב הר״ן בתשובה סי׳ מ״ג על בעל המגרש ע״י שליח ושלח כתב לאביו שלא יתן הגט והיה בלשון הכתב שלא תצא לצמיתות ושזה הכתב ראה אותו קרישקאש שלמא וברורי העבירות ושהיה מחלה פני קרישקאש שלמא שלא יתן רשות שינתן הגט וכדומה לפי דברי כתבו שר״ל שזה הכתב נראה לנזכר קודם נתינת הגט וא״כ הוא יש לחוש בגט זה דודאי ביטול השליחות מתוך הכתב מהני והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב וכיון שכן זה הלשון שבא בכתבו שלא תהא לצמיתות לא ידעתי במה נקשר כי קרוב הדבר לפרשו ולומר דה״ק שאם תהא אשתי מגורשת שלא תהא מגורשת לעולם וה״ל כהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דאע״ג דאסיקנא בפרק המגרש (גיטין פד.) כיון דפסקא פסקא הא אמרינן בתר הכי (פה:) אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מהאי בעיא ונחלקו בה המפרשים שהרמב״ם כתב שאינה מגורשת כלל ויש מי שכתב שחולצת ולא מתייבמת עכ״ל: (פג) ובאיזה לשון מבטלו אמר בטל הוא וכו׳ הכל פשוט שם בר״פ השולח (גיטין לב.) וכלל הדברים הם שלבטל הגט צריך שיאמר לשון שמשמעו להבא וגם שמשמעו שהוא מבטלו ולא לישתמע שהוא מעצמו פסול או כחרס או אינו מועיל:
(פד) ואם אמר בטל ולא אמר הוא ג״ז שם בטל מהו תיקו ופירש״י דמי אמרינן כיון שלא אמר הוא לשעבר משמע ואינו מבוטל והרמב״ם כתב בפ״ו אמר גט זה בטל שמשמעו פועל שעבר כגון (שיר השירים ה) חמק עבר ה״ז ספק. כתב הרא״ש שאם אמר גט זה חרס לא אמר כלום: (פה) והא דאמרינן פסול שאינו מועיל פירש״י שאינו מועיל לבטל הגט וכו׳ גבי אינו מועיל כתב כן ואפשר דה״ה לאומר פסול הוא ורבינו משמע ליה דה״ה לכל אינך לישני: (פו) השולח גט ובטלו יכול לחזור ולגרש בו וכולי שם בריש השולח (לב:) אסיקנא דהלכתא כרב נחמן דאמר דאע״פ שביטל הגט חוזר ומגרש בו ואקשינן דהא קי״ל כוותיה דרבי יוחנן דאמר גבי קידושין חוזר ומשני הכי השתא התם אתי דיבור ומבטל דיבור הכא דבטליה לשליחותא גיטא גופיה מי קא בטיל וכתבו התוס׳ דמתוך הלשון משמע שאפי׳ ביטלו בפירוש אינו מבוטל אבל בקידושין בריש האומר (קידושין נט:) כתוב בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט לא בטליה משמע דאם בטלו בפירוש מודה רב נחמן דבטל וכן נ״ל דגט לא חשיב מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה דאי לאו הכי תקשי לרב ששת כדפירשנו לעיל ובריש האומר כתבו שצ״ל מתורת גט לא בטליה דה״ק אתה סבור שהגט יכול ליפסל בביטול ולא היא דמאחר שהגט כתב כהלכתו אינו יכול לבטלו ודעת הר״ן והרשב״א שאינו יכול לבטלו וכתב הרשב״א וכן דעת רבותינו הצרפתים אלא שחשו ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחלה לא יגרש בו. גם הרא״ש כתב בפרק השולח ויש להשוות פי׳ השתי גירסאות דה״ק מתורת גט מי בטליה כלומר אין בו כח לבטלו מתורת גט דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה מיהו אין לסמוך על זה לעשות הלכה למעשה אלא אזלינן ביה לחומרא וכתב ה״ה בפ״ו שגם הרמב״ן סבור שאינו יכול לבטלו ושמ״מ יש לחוש בדבר והרמב״ם בפ״ו כתב וז״ל השולח גט ביד השליח וביטל הגט הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון אמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס ואם גירש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם עכ״ל וכיון דפלוגתא דרבוותא הוא דלשאר מפרשים חוזר ומגרש בו אלא שחשו לה להחמיר אם נתגרשה בו ה״ל ספק מגורשת והריב״ש כתב בדינים אלו בתשובה סי׳ תפ״ב וכתב עוד בסי׳ רל״ב על מי שקדש במרמה ותפשוהו על שעבר על הסכמת הקהל שלא לקדש אלא בעשרה והסכים לגרש ולא ביטל מודעות ונמצא שאמר בפני שנים זה שלא בפני זה קודם נתינת הגט תהיה עד שאני מוכרח בתפיסה עד שאגרש ואני מבטלו מעכשיו והשיב מודעא זו מורכבת משני דברים האחד מ״ש שהוא אנוס ומוכרח בתפיסה עד שיגרש וזו היא מסירת מודעא על הגט דאע״ג דלא ידעינן באנסיה הרי הוא נאמן שנאנס על זה כדאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מט.) והשני הוא מה שאמר שהיא מבטל מעכשיו שאף אם אינו אנוס מ״מ כיון שביטלו בפירוש אינה מגורשת אלא שבזה הדרך השני רבו הסברות כי יש מי שאומר שאינו יכול לבטלו קודם הכתיבה דאין ביטול בדבר העתיד אלא בטענת אונס משום דאי מבטל שליחות סופר ועדים הרי כשחזר אח״כ ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחים וקי״ל דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל לאחר כתיבה יכול לבטל הגט שנכתב דאע״ג דקי״ל כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו היינו בההיא דהתם שהגט ביד השליח דאמרי׳ דלא ביטל אלא שליחות השליח אבל אם הגט בידה ובטלו דהשתא על כרחו דעתו על הגט עצמו או אף אם הוא ביד שליח וביטלו בפירוש מתורת גט אינו מגרש בו לעולם וגרסינן התם נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה לא בטליה והרמב״ם סובר שאף קודם כתיבה יכול לבטל ואם אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הוא הרי זה בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט נראה שדעת הרב ז״ל שכל דיבור הבא לבטל הדבר העתיד קרוי מסירת מודעא ואפי׳ בלא טענת אונס והרמב״ן והרשב״א סוברים דאחר כתיבה אינו יכול לבטל הגט עצמו וגרסינן התם גיטא מי קא בטיל וכ״ש קודם כתיבה שאינו יכול לבטל שלא בטענת אונס משום דשליחות סופר ועדים אין יכול לבטל קודם כתיבה דכשחזר ועשאן שלוחים אתי דיבור ומבטל דיבור ואם נאמר שמבטל הגט עצמו מעכשיו ולאחר שיכתוב והלא אפי׳ אחר שיכתוב אין יכול לבטל לפי סברתם וכן נמי אין יכול לבטל נתינת הגט העתידה משום דכשנותן אח״כ הרי הנתינה מבטלת הדיבור אא״כ תלה באונס אמנם גם הרמב״ן והרשב״א כתבו שיש לחוש בדבר למעשה בביטול הגט עצמו אחר כתיבה מלגרש בו לעולם לכתחלה וכן כתב חכמי הצרפתים וכן חזר והודה הרמב״ן בפרק השולח לסברת הרמב״ם דכל המבטל בעתיד מודעא היא עד דמבטל למודעיה וא״כ בנדון זה שיש שני דברים ר״ל שני מיני מודעא שאמר שהוא אנוס וכן שאמר קודם כתיבה שהוא מבטלו אם באנו לדון עליו מכח הביטול לבד היה אפשר לומר שאין כאן ביטול כיון שלא ביטל בפני שנים זה בפני זה מדתנן בפרק השולח היה עושה ב״ד ומבטלו ואע״ג דקיימא לן כרב נחמן דאמר בפני שנים מ״מ כיון דקרי להו ב״ד משמע דבעינן זה בפני זה דלא שייך לאכשורי זה שלא בפני זה אלא גבי עדות וכרבי יהושע בן קרחה אבל אם נדון עליו מכח מה שאמר שהוא אנוס ומוכרח בתפיסה אין צריך כלל ב״ד אלא כל שיש עדות שאמר כן סגי וא״כ לא בעינן זה בפני זה דהא קי״ל כרבי יהושע בן קרחה דלא בעינן שיראו שניהם כא׳ כדאיתא בפ׳ זה בורר (סנהדרין ל.) ובפ׳ השולח (גיטין לג:) מדמי גיטין לדיני ממונות לגבי הא דר׳ יהושע בן קרחה דמאן דאית ליה הא דר׳ יהושע מכשר בעידי כתיבה לומר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו שיחתמו בגט וא״כ המודעא שעשה בטענת אונס אפי׳ זה שלא בפני זה מהניא וכ״ת הרי האונס שתלה בו מודעתו אינו אמת שהרי הרב אומר שלא צוה לתפסו כי אם על שפרץ הגדר וכיון דטעמא דמודעא דגיטא אע״ג דלא ידעינן באונסיה משום דמהימנינן ליה השתא דידעינן דלאו קושטא הוא ליכא להימניה יש להשיב שאף אם הדין יהיה שלא להאמינו היכא שאנו יודעים בבירור שאינו אנוס מ״מ בנידון זה שא״א לדעת זה אלא מפי הרב מה היתה כוונתו הנה הבעל נאמן יותר כיון שהאמינוהו חכמים ועוד שהרי זה היה תפוס לעינינו ויודע שכשיגרש יתירוהו ממאסרו א״כ הרי הוא כאילו נאנס לגרש כיון שמסר מודעה קודם לכן מחמת זה האונס ואע״פ שאין אונס זה מספיק לבד לבטל הגט מדין גט מעושה היכא שלא מסר מודעא מתחלה כיון שלא נתפס עד שיגרש מכל מקום כשמסר מודעא מתחלה אף אם נאמר שאין מסירת מודעה מועלת אלא ע״י אונס אפ״ה קצת אונס מועיל להחשיב המודעא אע״פ שאינו אונס גמור מצד עצמו וראיה לדבר מדאמרינן בפ׳ חזקת (בבא בתרא מ:) גבי מתנה טמירתא וכו׳ אצ״ל שהרבה מהמחברים כתבו דאפי׳ נמצא האונס שתלה בו מודעתו אינו אמת אפ״ה המודעא קיימת דגלויי מילתא בעלמא הוא כיון שיכול לבטלו אפי׳ בלא אונס כדעת הר״ם דכל המבטל לעתיד בגט ומתנה די לו כשיגלה דעתו שאינו חפץ בדבר ההוא וכ״נ לבעל העיטור ובספר אבן העזר. ואפי׳ מצד הביטול יש לומר דלא בעינן שנים זה בפני זה דע״כ לא אדכרו ב״ד במתני׳ דהשולח אלא דמי שבטל שליחות השליח שנעשה כבר ומבטל שלא בפניו אבל דמי שמבטל הגט קודם כתיבה או אחר כתיבה שמבטל מלגרש בו לעתיד הרי זה כמוסר מודעא כמו שכתב הרמב״ם ולא מצינו במודעא לשון ב״ד כי אם לשון עדות דבעינן בפני ב׳ דומיא דקנין וכיון שכן אפי׳ זה שלא בפני זה מצטרפים עכ״ל: (פז) כתב הרמב״ם השולח גט ומבטלו בפני שנים אחרים וכו׳ בפ״ו והיינו דאמרינן בפ״ק דקידושין (דף יב:) דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא ואמאן דמסר מודעא אגיטא ופירש״י אפי׳ למי שמבטלו בפני השליח מנגיד דשמא יתנו לה השליח אחר שבטלו והקשו התוס׳ דאטו ברשיעי עסקינן אלא במבטל שלא בפניו הוא דמנגיד וכדברי הרמב״ם והרא״ש כתב דהאידנא נהוג עלמא כלישנא דנהרדעי דאמרי דלא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה: (פח) השולח גט לאשתו נותנין אותו בחזקת שלא בטלו כן כתב הרמב״ם בפ״ו ופשוט הוא דאל״כ א״א ליתן שום גט על ידי שליח דניחוש שמא ביטלו:
(פט) ומה שכתב ובחזקת שהוא קיים משנה פ׳ כל הגט (גיטין כח.) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ובגמרא (שם) אמר רבה לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא ופירש״י לגבורות פ׳ שנה איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן אפי׳ בן ק׳ שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג ופירש״י כיון דאיפליג משאר דרך כל הארץ שהאריך שנים עד ק׳ שנה איפליג ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן פ׳ ואחד או יותר עד צ׳ קרוב למות הוא וכתב הרשב״א וקי״ל כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא ואע״ג דאמרינן ואי בעית אימא כיון דפליג פליג שינוייא הוא ולא סמכינן עלה וכן נראה מדברי הרי״ף והרא״ש שלא הביאו מדברי רבה אלא ל״ש אלא חולה אבל גוסס לא ושיירו להגיע לגבורות וכתב הרשב״א שכן נראה מהירושלמי וכן דעת הרמב״ם בפ״ז והרמ״ה רצה לחוש לכתחלה למימרא דרבה וכשינוייא דאיבעית אימא ומפרש בן פ׳ ובן ק׳ כפשטא ושלא כדברי רש״י והגהות בפ״ה כתבו שראב״ד כתב להחמיר כרבה אבל כל זמן שהוא חי יכול לגרש כדפי׳ לעיל סי׳ קכ״א ואם נתנו לה הוי ספק מגורשת כ״כ הרמב״ם פ״ו: (צ) וכן עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות וכו׳ משנה בפרק כל הגט (שם) ג׳ דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לדון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבשוה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ומה שחילק רבינו בין כרקום של אותה מלכות לשל מלכות אחרת הוא מהירושלמי שכתבו הרשב״א והרא״ש אמתני׳ ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל של מלכות אחרת כליסטים הם ונ״ל דה״פ דבכרקום של אותה מלכות כ״ז שלא בכבשה יושביה בחזקת קיימים דאין לחוש שמא עשו תחבולות כדי להשחית העיר ויושביה כגון להפיל עליהם פתאום החומה וכיוצא בעניינים אלו לפי שהם חסים על העיר שהיא שלהם אבל כשהכרקום של מלכות אחרת הרי הם כליסטים שאינם באים אלא לבוז בז ולהחריב העיר וחומותיה דכיון שאינם שלהם אינם חסים על חומותיה ומש״ה חיישינן שמא יפלו החומה פתאום על יושבי העיר לפיכך אף ע״פ שלא נכבשה נותנין עליהם חומרי מתים ותמהני על הרי״ף והרמב״ם שלא הזכירו הירושלמי הזה:
ומה שכתב ומי שגררתו חיה וכו׳ ירושל׳ כתבוהו הרשב״א והרא״ש על המשנה הנזכר הוסיפו עליהם את שגררתו חיה וששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת וכתבו הרמב״ם בפ״ז וחסר בלשון רבי׳ מי שנפל עליו מפולת אולי ט״ס הוא:
(צא) ועל היוצא ליהרג איתא בגמרא (שם) אמר רב יוסף ל״ש אלא בב״ד של ישראל אבל בב״ד של עכו״ם כיון דגמרי דינא לקטלא מיקטל קטלי ליה כלומר ואין נותנין עליו חומרי חיים א״ל אביי והא מקבלי שוחדא א״ל בתר דחתום פורסי שמנג לא שקלי ופירש״י פורסי שמנג פסק דין ור״ח פי׳ דיין גדול שלהם איכא דאמרי אמר רב יוסף ל״ש אלא בב״ד של עכו״ם אבל בב״ד של ישראל כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה והרי״ף לא כתב שום מימרא וכתב ברייתא דתני בה שמע מב״ד של ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו וכתב עליו הרא״ש ויראה דס״ל דבב״ד של ישראל הלכה כלישנא קמא לחומרא דנותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים דברייתא מסייע ליה דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא הילכך פסיק כלישנא קמא ובב״ד של עכו״ם איפשר דלא פליגי הני תרי לישני לישנא בתרא בדלא חתים פורסי שמנג ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא לקולא כיון דתניא כוותיה בבית דין של ישראל ובלבד שיהא ישראל מעיד שיוצא ליהרג עד כאן לשונו ומה שהצריך שיהא ישראל מעיד עליו אף על גב דעכו״ם נאמן לעדות אשה במסיח לפי תומו הוא מדתניא שם בפרק כל הגט (גיטין כח.) שמע מקומנטריסים של עכו״ם איש פלוני נהרג לא ישיאו את אשתו ופריך ואמאי לא הא קיימא לן מסיח לפי תומו מהימני ומשני ה״מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו ופירש״י דשייכי בה. כי הכא שמתפארים שהרגו כדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע״פ שלא ראוהו אלא יוצא לידון אבל הרשב״א כתב דכיון דלא איפסיקא הלכתא נקטינן לחומרא ובין בב״ד של ישראל ובין בב״ד של עכו״ם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואפי׳ חתום פורסי שמנג דהא ללישנא בתרא לא שאני לן בין חתים פורסי שמנג ללא חתים והרמב״ם נראה שפסק כלישנא בתרא דדוקא בב״ד של עכו״ם אבל בב״ד של ישראל לא דכיון דנגמר הדין לא חיישינן דילמא חזו ליה זכותא דמילתא דלא שכיחא היא שכ״כ בפ״ו והיוצא ליהרג מב״ד של עכו״ם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ודעת הרמ״ה כדעת הרשב״א:
(צב) ששאלת ראובן מינה שליח וכו׳ עד וגילוי דעתא לאו מילתא היא כלל מ״ה:
(צג) וששאלת בענין השליח וכו׳ כלל ל״ב וכתב עוד בסוף דבריו המתירים לא יפה כיונו דאף אם יאמר לא עברתי על התראת ב״ד לאו כל כמיניה חדא שהדבר ידוע שאין באישביליא ובכל פרובינצא אדם שיוכל [לחלוק] על הוראתם אף כי היית אתה מיקל והם מחמירים היה לו לשמוע להם כ״ש שהם מקילים לא היה לו לזלזל בהוראותם וראוי לנזיפה ומוציאין אותה ממנו עכ״ל ועיין בירושלמי שכתבתי בסוף סי׳ י״ח בשם תשובת הרשב״א ודברי ה״ה שכתבתי בס״ס י׳:
(צד) לשון מינוי שליחות וכו׳ עד סוף הסימן כלל מ״ה כתב הר״ש בן הר״ש בר צמח שליחות גט שנכתב בלשון צוואה כשר מצאתי כתוב מעשה באחד שבא עם גט בידו ואמר שהוא שליח להולכה והשטר שהוציא מידו לאמת דבריו היה שטר מעשה ב״ד שהיה כתוב בו אנו ב״ד ח״מ במותב תלתא הוינא יתבי ובא פלוני וגירש לאשתו פלונית וא״ל התקבל גט זה לאשתו פלוני וה״ה מותרת לכל אדם ובא זה השליח לפני הה״ר אליהו מזרחי וכשראה דבריו שהיה אומר שהוא שליח להולכה והשטר של מעשה ב״ד מוכיח שהיה שליח לקבלה שעשאו הבעל מעצמו בלי רשות האשה רצה בתחילה להתיר מאותה תשובה שהביא הטור בסוף סימן קמ״א שמתחלה לשום מינוי שליחות קנינא מרבי יונה וכו׳ וכך היה נראה לומר בנדון זה שאותו ב״ד עמי הארץ היו וחשבו שיש בידו של בעל למנות שליח לקבלה וליפות כח האשה נתכוונו אם תועיל שליחות הקבלה שתתגרש בו מיד ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו אחר כן התבונן בענין וראה שאין הנדון דומה לראיה מכמה אנפי חדא שאותו השטר של ר׳ יונה היה כתוב בו ויתר על זה ר׳ יונה זה מינה וכו׳ והלשון הזה מוכיח שרבי יונה זה לתוס׳ נתכוין ולא לבטל ועוד ששם באותו שטר עצמו שהיה כתוב שליחות ההולכה היה כתוב גם הלשון המורה על שליחות הקבלה וכדי שלא יסתור קצתו לקצתו יש לנו לדחוק ולפרש הדברים שלא יסתרו זה לזה אבל בנדון דידן שדברי מביא הגט סותרים דברי השטר שהביא נהי שהוא נאמן על שליחותו היכא שאין עדים מכחישים אותו היכא שהעדים מכחישים אותו מי מהימן אחר כך אמר שאם השליח הזה יקיים גם דברי השטר כשיאמר שעשו המעשה הכתוב בשטר שבידו וגם אמר ליה הבעל אחר המעשה ההוא תהיה שליח להולכה להוליך גט זה לאשתי יש לנו לומר שליפוי כח האשה נתכוונה שתתגרש ממה נפשך שאם לא יועיל המעשה ההוא יועיל השליחות להולכה כמו באותו מעשה של ר׳ יונה אז קרא לשליח ושאל לו מזה וא״ל שלהד״מ רק מסר לו הבעל הגט שיהיה שליח להולכה ואז הרב הנזכר פסל שליחותו מטעם שהעדים מכחישים אותו גם פסל הגט עצמו מכיון שהיו עמי הארצות שלא ידעו אם יכול הבעל למנות שליח לקבלה אם לאו דכל כה״ג אין לסמוך על גיטיהם ויש לחוש דכמה מיני פיסולים שנעשו בו כדכתב הר״ן והריב״ש שפסלו גט מפני שראה לשון השטר ב״ד שהיה לשון הדיוטות כ״ש בכה״ג שטעו בהדיא בדין השליחות ואין זה צריך לפנים עכ״ל כתב הרשב״א בתשובה על אחד ששלח גט לאשתו וביטל השליחות שלא בפניו ואח״כ נמלך לבטל הביטול ושיהיה שליח לגרש כמו שהיה איפשר לומר שאם הגיע הגט מיד שליח זה ליד שליח האשה ה״ז מגורשת שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח אינו יכול לייחד שליח אלא כל שאמר סתם כל מי שישמע קולי יכתוב ויתן כל מי שכתב ונתן הרי זה מגורשת וכיון שכן זה שעשאו שליח לחבירו אע״פ שביטל שליחותו זה אילו אמר כל הרוצה יטול ויתן לה ועמד אחר ונתנו לה ה״ז גט א״כ אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח ונתרצה שיתנו לה ואם נפשך לומר שאינו גט שצריך שישמעו מפיו הא לא אמרינן אלא בכתיבת הגט וחתימתו וזה קרוב בעיני אלא שראוי להחמיר עכ״ל. עוד השיב וז״ל עוד כתבת אם הבעל מסר מודעא בשליח קבלה ואמר כל גט שאתן ביד שליח קבלה יהא בטל וכשצוה לכתוב ביטל כל מודעי בסתם וכל הדברים הגורמים לבטל ואח״כ נתן הגט ליד שליח קבלה אם יועיל אותו הביטול למסירת מודעא על השליח. תשובה אילו מסר זה מודעא על השליחות ואמר כל שאמסור ליד שליח קבלה הריני מבטל אותו שליחות או אותה נתינה בבירור לא יועיל ביטול מודעא זו שהרי הוא מוסר מודעא על השליחות ולא על הגט וכשביטל לא ביטל אלא מודעא שמסר לביטולו של גט לא על השליחות אבל זה שמסר מודעא לבטל הגט כל שימסרנו ליד שליח כל שמבטל כל מודעא שמסר לבטל הגט הכל בטל שהרי ביטל כל מודעא שמסר בביטולו של גט וביטול הגט תלה בשליחות כתב הרשב״א בסי׳ אלף ור״ז שאלת האשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ואמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו ואחר שנכתב אמר הבעל לעדים תנוהו לשליח קבלה זה מה ספק במסירה זו מפני שראינו חוששין שמא האשה עשאתו שליח לקבלו מיד הבעל ממש ולא מיד שלוחו וקפידא הוי תשובה רואה אני את דברי החושש באומרת התקבל לי גיטי מיד בעלי שמא מקפדת בדבר זה ודוקא באומרת התקבל לי גיטי מיד בעלי אבל לא באומרת התקבל לי גיטי מבעלי וכן האיש שעשה שליח הולכה ואמר תן גט זה לאשתי ואפי׳ לרבי חנינא ולא נחלקו הם אלא בהולך גט זה לאשתי ואע״פ שלא פירשו כן בשום מקום שמא לפי שאינו צריך דלא כרוכלא לימני וליזול דהא תנן הקפדה בין בגיטין בין בקידושין ומתנה דכל שאומר בין הוא בין היא מיד בעלה או ליד אשתי דילמא בהקפדה אמרי ועוד דלכשת״ל דהלכה כרב ומשום ביזיון דבעל דילמא אף כאן משום ביזיון דידה כאילו הבעל מבזה אותה שלא ליתנו אלא ע״י שליח ולא ע״י עצמו וא״ת אחר שאני חושש לדבר זה מפני מה חילקתי בין התקבל לי מבעלי להתקבל לי מיד בעלי וכן בבעל בין תן גט זה לאשתי להולך גט זה לאשתי לפי שע״כ יש לנו לומר דבהולך גט זה לאשתי לאו בהקפדה אמר דהא לרבי חנינא הועיל ולרב נמי לא הוי טעמא לחד מלישניה אלא משום גזירת חצרה הבאה לאחר מכאן ואם קדמה איהי ושוייה שליח אפי׳ לרב הועיל אלא שאני אומר דהתם בשלא אמר תן גט זה ליד אשתי אלא הולך גט זה לאשתי וקרוב אני בעיני שאם אמר תן גט זה ליד אשתי דהוי קפידא ודאי וה״ה לאשה שאמרה התקבל לי מיד בעלי אבל אם אמרה התקבל לי לא הוי קפידא לכשת״ל הלכה כר׳ חנינא או אפי׳ כרב ללישנא דגזירה משום חצרה הבאה לאחר מכאן מ״מ איפשר לומר בנדון שאמרה שהיה הבעל במעמד וצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום והיה שם שליח קבלה ואמר לעדים אחר שחתמו תנו לו שזה כאילו קבלו מיד הבעל ועם כל זה טוב ליזהר עכ״ל: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון